אין להבחין איפה אתה מתחיל ואיפה אני נגמרת
יש בי תשוקה בלתי נשלטת, אני בורחת אליך מכל השדים והרוחות שליוו אותי, מוצאת בך שקט לא מוסבר. אתה מביט בי ואני רואה אותך חלש ומכור בדיוק כמוני, צמא לגופי ורעב לקירבתי
אני מרגישה כשאתה מתקרב אליי, מרגישה אותך מחפש את הגוף שלי, את הנוכחות שלי. מבין הריסות נפשי מצאת פתח לחזור אל החיים שלי. מתוך ההבטחות שלי לא לפנות עבורך עוד מקום מצאת סדק בנחישות דעתי ובאת אליי שוב. הגעת עד לפתח דלתי, מצאת אותי שם מחכה לך עם אותו זיק מלא ציפייה שנובע מגעגוע, נטולת רגשות אשם, חרטות או הגיון בריא.
מצאת אותי שם נופלת שוב אל החיבוק שלך הממכר, המשקר. ושוב, העיניים שלנו מוצאות זה את זו, שוב הידיים מחזיקות רועדות והגוף שלנו מתערבב זה בזו עד שאי אפשר להבחין איפה אתה מתחיל ואיפה אני נגמרת. אוחזת בך חזק, ולא רוצה להרפות ממך, מהרגע הזה האמיתי כל כך שממלא אותי חמצן מחדש.
אתה ואני נעים במעגלים נצחיים זה סביב זו, חוזרים שוב ושוב בנסיונות כושלים וכואבים להיות יחד ובנסיונות כושלים וכואבים אפילו יותר להיות לחוד. נדמה שאין סיכוי לאף אחד מהשניים להתקיים. בכל פעם שאנחנו נוגעים זה כרוך בנסיגה, ובכל פעם שאנחנו נסוגים זה כרוך בכמיהה לחזור, נקרעים מהרצון להיות הגיוניים מצד אחד ומהצורך להיות קרובים מצד שני.
כבר מזמן לא מדובר רק במשיכה פיזית או אהבה, או קשר שהתחיל ונגמר כי הוא לא עבד. שנינו יודעים שזה הרבה מעבר לכל ההגדרות המקובלות וההסברים המוכרים. זו התמכרות לריח ולגוף שלך, למגע ולנוכחות, תשוקה בלתי נשלטת לידיים שלך שיאחזו בי ולעיניים שלי שיביטו ולא יברחו.
כולם אומרים לי שאתה רעל
זה הרעב ללילה איתך והגעגוע לבוקר לצידך, תחושת המוות שמלווה את אי הנוכחות שלך בחיי, ותחושת החיים ששוטפת אותי כשאתה בא. בכל פעם שאתה נעלם, הכל בחיי נצבע באפור, נעשה חסר חשיבות, משמעות וטעם. הכל עובר לידי, לא קורה לי באמת, לא מצליח לחדור את מעטה הקרירות ותחושת הכלום שאוחזת בי. אנשים עוברים כאילו דרכי והתחושות עוברות מעליי. אני לא באמת ישנה, אוכלת או נושמת. הכול הופך לסתם.
ואז אתה חוזר, שופך צבעים ומעיר רגשות שנרדמו. עם כל נגיעה שלך בי חוזר לי הדם אל הגוף, חוזר לי האור לעיניים. אני בורחת אלייך מכל השדים והרוחות שליוו אותי, מוצאת בך שקט לא מוסבר, מקלט מהפחד, מקום לשלווה. אתה מביט בי ואני רואה אותך חלש ומכור בדיוק כמוני, צמא לגופי ורעב לקירבתי באופן שאינו יודע שובע, שאין לו סוף.
והנה כולם שוב אומרים לי שזה שקר, שזה נדמה לי, שאתה רעל ואני צריכה לברוח ממך, ולשנוא אותך. אולי הם צודקים, זה לא משנה כי אין לי איך להסביר להם וגם לא לעצמי את פשר ההתמכרות המטורפת הזו, וההתעלמות המוחלטת מסימני האזהרה שבדרך.
אולי אני מכורה וחלשה, אבל גם אתה
זו לא התעלמות מדעת, כי אני יכולה להבין ולהסכים עם דעותיהם ומסקנותיהם של כל הסובבים אותי. זו התעלמות חזקה מהיגיון, כי היא מגיעה מהלב. היא שייכת לדם ולעצמות, עמוקה וחזקה כל כך שאין לי סיכוי נגדה, כמו שאין לי סיכוי נגדך, כמו שאולי אין לי סיכוי איתך.
אם היו בי קצת אומץ ובינה, אם היה לי כוח ועוד קצת חוכמה, אולי הייתי מבקשת ממך ללכת ופעם אחת לא לחזור, להיעלם באמת, כדי שאולי יהיה לי סיכוי בלעדיך. אבל אני לא יכולה, חלשה מולך או ממך אני תמיד נמצאת שם כדי לתת לך מקום, עוד הזדמנות, והאמת היא שהייתי נותנת לך עוד 100 הזדמנויות לחזור, אם באחת מהן היית נשאר.
ואולי אני טיפשה וחלשה, לא הגיונית ומכורה. ואולי גם אתה, כי אני לא יודעת למה, לא ברור לי איך אני מרגישה את זה בצורה כל כך חזקה ובלתי ניתנת לערעור, אבל אני יודעת שאתה כתוב לי, שאתה הגורל שלי, הרבה מעבר להגיון ולהבנה, הרבה מעבר למה שמישהו מסוגל להסביר.
אתה כתוב לי בעור, ואני כתובה על שלך, ועל כן אתה תמיד חוזר ואני תמיד מחכה.
לפנייה לכתב/ת 
