מתחת לאף שלך
הבעיה בישראל אינה בעניים אלא בעוני המשתולל ברחובותיה. מה התועלת בחוק האזרחות המסתמן הדורש נאמנות מאזרחיה, אך לא נאמן מספיק כדי להוציאם ממעגל העוני?
כמה ממאמריו של ג'ורג' אורוול שקובצו בספר "מתחת לאף שלך", מתארים את חייו בקרב עניים שחיו בלונדון ובפריז בתחילת המאה הקודמת. אלה היו חיים מבחירה אמיתית ושאינה מתנשאת.
אורוול שילם על כך בחייו: בגיל 47 הוא נפטר מסיבוכים של שחפת. הוא ככל הנראה נדבק במחלה באחד מבתי החולים העלובים שיועדו לעניים.
ייתכן שאורוול הבין כבר אז, את מה שמומחים רבים העוסקים בחקר העוני הבינו רק אחריו: את הקושי הרב בתפישת מציאות חיי העוני עבור מי שטרם חווה אותה.
לרוב האנשים מהמעמד הבינוני, קשה היה להבין כיצד אדם אינו מסוגל לקבוע את גורלו ולהיקלע למצבי מחסור בלתי נתפשים.
הנתונים בישראל קשים מאוד. יותר ממיליון וחצי אנשים חיים בעוני, כמעט כל אזרח רביעי חי במשפחה ענייה - וכל ילד שלישי בישראל חי במשפחה ענייה. בקרב ערבים בישראל וחרדים המצב חמור עוד יותר, והמשמעות של חיים בעוני אינה רק המחסור החומרי.
זהו מאבק יומיומי, הישרדותי. של חיים בכאב קבוע, בנסיון שלא לוותר על כל החלומות כדי להיחשב בעלי ערך בעיני החברה, לא רק קורבנות נחותים.
רק לפני מספר ימים עבר בכנסת תיקון לחוק הביטוח הלאומי, המניח כנקודת מוצא כי כל נתמכי המוסד לביטוח לאומי הם בבחינת רמאים בפוטנציה.
מהבהילות שבה התנהל הדיון בכנסת אפשר היה לטעות ולחשוב ששם טמונים המיליונים החסרים למשאבי המדינה, ולא בכיסן של המשפחות השולטות במשק. האם כך נוהגת מדינה שמכבדת את אזרחיה?
אנשים החיים בעוני אינם הבעיה. העוני כן. הוא אינו פני המקרר הריק המצטלם עם פרסום דו"ח העוני או המסכנות המושיטה יד לאורה של המצלמה המציצנית. הוא מחלחל בנימי המרקם החברתי ונוגע לכל סדרי החיים שלנו כאן.
הדמוקרטיה חורטת על דגלה לא רק את הזכות לבחור ולהיבחר, את הזכות לחופש הביטוי ואת הזכות להפגין, אלא גם את מימושן הראוי של זכויות חברתיות: הזכות לדיור נאות, לבריאות, לחינוך, לכבוד ולקיום נאותים.
ללא תנאי חיים ראויים נפלטים אנשים החיים בעוני מתוך המשחק הדמוקרטי. ההתייחסות אליהם מרוחקת ומנוכרת והם נעשים לנעדרי חשיבות בשותפות החברתית.
כשכל כך הרבה אנשים מנותקים מתחושת השותפות הזו, הדמוקרטיה מפסיקה להיות מייצגת, וההתנערות הזו לא רק פוגעת בכבודם של אנשים החיים בעוני, אלא גם מערערת את יסודות הדמוקרטיה.
מדינה אמורה ביסודה לקום למען אזרחיה. אך נדמה שכאן מתבלבלים בנושא כבר שנים רבות, וכאילו שההיפך הוא הנכון. הצהרת הנאמנות צריכה להיות של המדינה לאזרחיה, ולא להיפך.
עליה להבטיח ולא במס שפתיים, את זכותם לקיום בכבוד של כל תושביה. ולכן, במקום להילחם בעניים - עליה להילחם בעוני. עליה ליצור תכנית למאבק בעוני עם יעדים ברורים ומפורטים שיפחיתו את העוני ואת הפערים מהגבוהים ביותר בעולם.
אולי זה יקרה רק כשנבחרינו ינהגו כמו אורוול ויחוו את חווית העוני מקרוב. או שלפחות לא יתכחשו לחוויותיהם מהעבר.
עו"ד אשרת מימון, האגודה לזכויות האזרח בישראל
לפנייה לכתב/ת 
