לא עובר מסך
בתערוכת הארטיפקטים שלו, האמן אלי דינר נותן ביטוי ציורי לחווית הצפייה שלו בטלוויזיה מתוך תהייה על אשליית האמת של המדיום. בטור אישי הוא מסביר למה החליט לשבש אותה
במקור ארטיפקט הוא מוצר אמנותי שנעשה על-ידי האמן לצורך שימושי או אסתטי, אולם המשמעות המהותית למונח הארטיפקט בתערוכה מכוונת לאותן תבניות וצורות שנולדות בתמונה, כתוצאה מגורמים טכניים שגורמים לעיוות התמונה ולשיבושה.
הדימוי הדיגיטלי, שלרוב הוא חד וריאליסטי, לא חושף את המדיום בו הוא נוצר ולמעשה מקנה אשליית מציאות, בבחינת מה שרואים זה מה שיש וזה הדבר עצמו.
"ארטיפקט III". חשיפה מלוכלכת
הנעלם הגדול בכל תהליך של ייצוג מציאות הוא המציאות עצמה, מפני שבתהליך נוכחים רק אמצעי הייצוג, אך כמובן אותה אשליית-מציאות מתנפצת, כאשר מופיעים אותם ארטיפקטים שמשבשים את העברת המסר בשלמותו ותקינותו.
"ארטיפקט V". פוזה בפאוזה
השיבושים בייצוג הדימוי, הספונטניים והמכוונים, משליכים על האינטראקציה האנושית. כיום כאשר הקשר בין איש לרעהו מתבצע דרך אמצעים טכנולוגיים דיגיטליים אז בוודאי שכל ארטיפקט משבש את העברת הדימוי, את קליטת המסר ואת הבנתו - מאידך הופעת הארטיפקט מעוררת את הצופה מאשליית אמינות הייצוג.
שיבושים סלוניים
הארטיפקט הוא כבר חלק מהחיים המודרניים המתנהלים בכל סלון משפחתי ממוצע. גם שלי. הנה הצצה לתהליך יצירת התערוכה תוך כדי שגרת החיים הפרטיים שלי, מול הטלוויזיה:
המצלמה מרחפת לה בין רחובות העיר ומחפשת את חלון ההתרחשות בקטע הכי מותח של הסרט ולפתע המסך מתחיל לרצד, הדמויות מתעוותות ורק האקדח נראה חד בתער. אשתי מתעצבנת ואני יושב מוקסם בפני העושר הצבעוני של המסך שפתאום קפא. מיד אני נזכר שמוקדם יותר, במהדורת החדשות, דיברו על עדותה של א' כשפניה עוותו בפיקסלים גדולים, וחושב עד כמה הצורך בעיוות פניה מחזק את תחושת האמיתות בדבריה.
"ארטיפקט VII - שלום מר סזאן". תקשורת פלאפונית
חשתי אותו הדבר במהלך מלחמת לבנון השנייה, כששידרו בטלוויזיה את סרטוני הפלאפונים של של נפילת הטילים, כשחוסר החדות שבתמונה הגברת את תחושת העוצמה והדחיפות של הרגע.
הפרדוקס נגלה לעיניי. מצד אחד יש צורך חזותי ברזולוציה נמוכה שמסתירה את פני הדובר ובכך מגבירה את תחושת האמת. מצד שני מפעילים רזולוציה גבוהה עד מאוד בכדי לבנות עולמות בדיוניים, אליהם אנחנו שמחים להיכנס, כאילו הם אמיתיים. האמת תמיד בצל ואם מאירים מקום מסוים הצל זז למקום אחר.
"ארטיפקט VIII - הכל בסדר". רואים רע
אסוציאציה נוספת שהתגנבה למוחי באותן שתיים או שלוש הדקות בהם הסרט נקטע, לקחה אותי לתערוכה של כתבי יד, בה ביקרתי בעבר. חשבתי עד כמה לא קיים קשר אסתטי בין כתב ידו של הסופר לאמנות הספרות, לבניית הסיפור ואילו בציור, כתב ידו של הצייר (משיכות המכחול, הקשר בין קו וכתם) הם בעצם כול הסיפור.
"ארטיפקט XI". ללכת בין השיבושים
כל זה חיזק את דעתי שייצוג חזותי נכון צריך להראות את המוטיב (הדימוי, הסיפור) ולהבליט את כתב ידו של האמן (סגנונו) גם יחד. מאידך אנחנו חיים בעידן שהמציאות נתפסת כולה באמצעות ייצוגים אלקטרוניים, שמתווכים בינה לבין תודעתנו מעצבים את דעתנו עליה.
סדרת הארטיפקטים הינה התייחסות למסך כחלון למציאות, חלון וירטואלי, שבמקום להיפתח למציאות סוגר תריס ועליו מקרין דמויים בנויים בכוונה תחילה.
אלי דינר, "ארטיפקטים". בית האמנים. רחוב אלחריזי 9, תל אביב. אוצרת: נורית זילברברג. התערוכה תינעל ב-7.11.
לפנייה לכתב/ת 
