סוכריות קופצות
לא שלהפוך ללהקת פופ נגישה הוא דבר רע, אבל "בל אנד סבסטיאן" עושה זאת ללא טיפת ציניות. באלבום החדש והשמיני, אסופת שירים שעוסקים באהבה, היא מארחת את נורה ג'ונס וקארי מאליגן, והתוצאה כולה קיטש ללא קריצה
כמה קל להרעיף מחמאות על להקה כמו "בל אנד סבסטיאן". קודם כל היא סקוטית, שאם מתעלמים לרגע מסוזן בויל, זה בדרך כלל מעיד על דברים חיוביים ומזג טוב. חבריה הם מוזיקאים רציניים, יש להם צ'לנית והם נמצאים בדיוק במשבצת הנוחה של האינדי, הניתן להאזנה גם לאוזן מיינסטרימית בעליל. ואם כמה זוכי תחרות קפיצה-מעל-לפופיק הכריזו עליהם כ"ממשיכי דרכם של הסמית'ס" אז מי אנחנו שנתווכח?
מפתה לומר הגיד שהחבר'ה מגלזגו עשו זאת שוב, אחרי רוטציית הציפיות, חששות, התבדות והתאהבות שמלווה כל יציאה של אלבום חדש שלהם. בכל זאת, תמיד כיף לפרגן לאנדרדוג. הבעיה היא שלא בטוח אם "בל אנד סבסטיאן" עדיין מאיישת את העמדה הזאת.
"I Didn't See It Coming". חמוד, אולי חמוד מדי
"Write About Love" הוא שמו של האלבום השמיני והחדש של הלהקה, וכפי שכבר ניתן להבין משמו – מדובר הפעם בסוכרייה מתוקה במיוחד. למען האמת, למעט שתיים או שלוש רצועות שחוטאות במעט יותר חספוס (שגם הוא לא עובר את גבול הפופנ'רול), מדובר כאן באסופת שירים על הכרויות, פלירטוטים, התאהבויות, אהבה נכזבת ועוד קצת אהבה. וכדי להראות עד כמה הם מודעים למתיקות היתר שמתלווה לאלבום החדש, הם גם החליטו לציין "בל אנד סבסטיאן כותבים על אהבה". לא שזו צריכה להיות הפתעה גדולה, במיוחד נוכח אווירת בועות הסבון של "The Life Pursuit", אלבומם האחרון מ-2006. כבר אז הם חתכו עמוק אל מחוזות הקיטש עם קריצה, רחוק מהפולק המינימליסטי שאיפיין אותם בתחילת דרכם.
אבל לפחות באלבום ההוא היו פנינים כמו "Mornington Crescent" העדין, והוא הצליח לרצות את שני צידי הקהל: זה הישן והנאמן וזה החדש חובב הסוכריות הקופצות. העניין הוא, שעברו פסקול ל"ג'ונו" אחד וארבע שנים מאז האלבום האחרון והתוצאה לא במקרה הביאה את האלבום החדש למקום השמיני במצעד האלבומים הבריטי.
מרדוק. על מה כותבים כשכותבים על אהבה (צילום: Gettyimages)
נתחיל בעובדה שבשיר "Little Lou, Ugly Jack, Prophet John" הם מארחים את נורה ג'ונס באולפנם הקט והדל. סליחה, קט ודל הוא כבר לא, היות שאת האלבום הם הקליטו בלוס אנג'לס אבל נניח לזה. לג'ונס יש באמת קול צרוד ויפה וגם כמה אלבומי יהלום ופלטינה להוכיח זאת, אבל החיבור בין קולה לבין זה של סטיוארט מרדוק לא עובר את גבולות הסתמי. "I Didn't See It Coming" הפותח את האלבום צריך להגיע עם אזהרה לחולי סוכרת, למרות השירה המלאכית והריף החמוד, אולי חמוד מדי. בשיר הנושא של האלבום הם מארחים את קארי מאליגן, השחקנית הבריטית הצעירה מ"גאווה ודיעה קדומה" לתוצאה שמזכירה את המפגש המיותר בין סקרלט ג'והנסון לפיט יורן מהשנה החולפת. מוזר, כי דווקא זואי דשאנל עושה כמעט את אותו הדבר בפרויקט "She and Him" יחד עם M.Ward ואיכשהו התוצאה לא נשמעת כל כך מלוקקת.
"I'm Not Living In The Real World" הוא דווקא יציאה מוצלחת, שמזכירה שהיופי של בל אנד סבסטיאן היה בעיקר בקירבה המוחלטת לאותנטיות סיקסטיז-סבנטיז. וזה הולך וממשיך לאורך אלבום שלם, אופטימי עד צרחות.
לא שיש משהו רע בנגישות, חיוביות או רצון למכור יותר אלבומים. הסטייה של בל אנד סבסטיאן מהנתיב המקורי שלהם איננה דבר חדש, רק חבל שהיא נעשתה בצורה כל כך בוטה וקיצונית, ללא שמץ ציניות. ואולי בעצם הכל באלבום הזה הפוך על הפוך ומדובר במתיחה צינית שנפלנו בה כולנו? אולי.
עד שנגלה, אפשר להתנחם ב-"The Ghost Of Rockschool" שמתהדר באקורדים זהים למדי לאלה של "All I Want Is You" של חבר'ה בשם U2. איזה קטע, גם הם פעם היו האנדרדוג.
