כמה מפחיד להודות שאתה טועה

15 שנה אחרי רצח ראש הממשלה יצחק רבין, הזמין אתר האינטרנט של ערוץ 7 את גולשיו להשתתף בתחרות "הגרסה שלכם לרצח". ערוץ המתנחלים קבע בפרויקט המיוחד שהכין ליום השנה, כי "גם לעם מותר לשאול".

בחיפוש אחר תיאורית הקונספירציה האולטימטיבית ביקשו עורכי המשאל מהעם להציג את "התיאוריה האחת והיחידה שעונה על כל השאלות". הרי השמועה שהיה אחד, יגאל עמיר, שירה בראש הממשלה, היא שמועה אחת, רעה, שהכפישה מחנה שלם.

אזור רווי קונפליקטים כמו שלנו מהווה קרקע פורייה ליצירת ספינים תקשורתיים ולשימוש מניפולטיבי בעובדות, בדיס-אינפורמציה ובסילופים.

הטענות שרבין לא נרצח בידי יגאל עמיר, שהילד מוחמד א-דורה לא מת באותה תקרית מפורסמת בצומת נצרים, ושבנותיו של הרופא העזתי עז א-דין אבו אל-עייש לא הופצצו בפגזי טנק ישראלי, התקבלו כאמת עובדתית על ידי ישראלים רבים.

אלא שבשנים האחרונות מצביעים כמה מחקרים דווקא על נטייה הפוכה. חוקרים מאוניברסיטת מישיגן, למשל, גילו שאנשים לא מעודכנים במיוחד - אך בעלי עמדות פוליטיות - שנחשפו לעובדות מעודכנות, שינו את דעתם בעקבות המידע החדש אליו נחשפו רק לעיתים רחוקות.

יתרה מכך: נמצא שהם אף חיזקו את אמונותיהם ואת דעותיהם המקוריות. עובדות, התברר, לא מרפאות חוסר ידיעה.

רובנו מעדיפים להאמין שדעותינו עוצבו במשך השנים בזהירות ובשיקול דעת רציונלי תוך בחינת עובדות ורעיונות, וכי אופן קבלת ההחלטות שלנו מבוסס על הרעיונות והעובדות הללו, לכן אנו מצויים בזירה הבטוחה של עולם האינטליגנציה.

למעשה, לעתים קרובות אנחנו מבססים את דעותינו על אמונות. זה עלול לגרום לנו לעוות את העובדות כדי שיתאימו לאמונות המקובעות שלנו. והנורא מכל, זה יכול להוביל אותנו לקבל באופן בלתי-ביקורתי מידע מסולף, רק כדי לחזק אותן. החיזוק הזה מגביר את הביטחון שלנו בצדקתנו, ואנו פחות נכונים להקשיב למידע חדש כלשהו. אחר כך, אנחנו הולכים להצביע בקלפי.

חשבנו שריבוי ערוצי המידע יהפוך אותנו לאזרחים מודעים יותר, שהרי כיום כמעט כבר ואי אפשר עוד להסתיר נבזות שלטונית, מחדלים, פגיעות קשות בזכויות אדם ואפילו בניית כורי גרעין סודיים.

עם זאת, קרה גם ההיפך: שפע המידע מאפשר הפצה קלה באופן חסר תקדים של שמועות, דיס-אינפורמציה, ספינים פוליטיים ווריאציות שונות ומשונות אחרות של האמת. מעולם לא היה קל לאנשים לטעות כמו בימינו, ובאותה העת להרגיש באופן מוחלט שהם יודעים את העובדות. אין מה להגיד; הבערות תכליתית לא פחות מהידע.

כידוע, ההווה מעורפל, העתיד לא ידוע והעבר משתנה כל הזמן. חוקרי חברה ופסיכולוגים מסכימים שאנשים שסובלים מאי ביטחון או איום נוטים להתעלם ממידע חדש המנוגד לאמונותיהם ולפחדיהם.

זה גם מסביר את העובדה מדוע דמגוגים משקיעים מאמץ להגביר בקרב מאזיניהם את תחושות הפחד וחוסר הביטחון. קהל שהוא יותר מאויים יגלה פחות נכונות להאזין למידע שיסתור את אמונותיו הראשונות, וזהו קהל שקל יותר לשלוט בו ולכוון אותו מבחינה פוליטית.

ואכן, בחברה הסובלת באופן אקוטי ממנטליות של מצור, מסרים בנוסח "העולם כולו נגדנו" הם מקדמי מכירות בטוחים בדרכם של פוליטיקאים פופוליסטיים לצמרת.

אז מה עושים עם כל זה? למרות הראיות המצטברות על הקושי של צרכני תקשורת להסתכל לעובדות בעיניים, ההיגיון אומר שאסור לנו להפסיק לדרוש מהמדיה לספק לנו מידע אמין יותר, מאוזן ופחות מוטה, שיציג את התמונה הרחבה של המציאות, על הקשריה המורכבים באופן הוגן.

דווקא אומה מסוכסכת, שחבריה סובלים מחרדות קיומיות, מזיכרונות רעים ומהנהגה כושלת סדרתית, חייבת לחזק את חוש הביקורת העצמית שלה כדי שתוכל לפלס לעצמה דרך בתוך ג'ונגל המידע.

עלינו, כחברה, לפתח יכולת לברור את הטפל מהעיקר ולפתח מסננים של חשיבה ביקורתית מול מבול הזיופים, השקרים והדיס-אינפורמציה שמרעיפים עלינו תקשורת מסחרית צינית, פוליטיקאים פופוליסטים ובעלי אינטרסים אחרים.

ייתכן שחלקנו נהפוך בזכות זה לאזרחים מודעים אשר יוכלו לשמש שחקנים בשלים יותר בתהליך הדמוקרטי, תוך הכרה כי גם בעידן הפוסט מודרניסטי, האמת היא כוח. צריך לעזור לה לנצח.

יזהר באר, מנכ"ל קשב - מרכז להגנת הדמוקרטיה בישראל