שובו של היהלום המשוגע

לחצו על הכפתור הירוק והאזינו לטעימות מן המארז החדש. להוספת תמונת הרקע, לחצו על הכפתור למעלה מימין

ג'ונסון, מחלוצי הבלוז, היה האדם הקדמון של הרוקנ'רול שלכתיבתו, לשירתו ולטכניקת הנגינה שלו בגיטרה נודעה השפעה מכרעת על בוב דילן, ה"רולינג סטונס", ג'ימי הנדריקס ועשרות אלפים אחרים. ג'ונסון, שמת ב-1937, הניח יסודות ש-30 שנה אחר כך שימשו גם את סיד בארט. בארט הפך לאיש מפתח בצומת ממנה המוני מוזיקאים בריטים בני גילו עברו מהשפעות המוזיקה השחורה האמריקנית שספגו בנעוריהם לפיתוח זרמים שנקראו "פסיכדליה", רוק "מחתרתי" ורוק "מתקדם".

"מבוא לסיד בארט", אוסף שיוצא ארבע שנים לאחר מותו ביולי 2006, מצליח להאיר בזווית חדשה ואפילו קצת מפתיעה את החומרים הבארטיים המוכרים. וזאת למרות שכמות האוספים שנאגדו לו כבר עברה את מספר אלבומיו הרשמיים בין השנים 67' ל-70': שניים עם "פינק פלויד" ושניים לבד.

חברו הטוב דיוויד גילמור, שירש את עמדתו לאחר שהופרש מהלהקה והיה מעורב בהפקות אלבומיו לאחריה, פיקח על העבודה פה. גילמור גם עבד מעשית על חמישה מהרמיקסים וחידושי המאסטרינג שנעשו לשירים.

החבר התמהוני

ה"מבוא" אוסף, לראשונה במוצר אחד, את שיריו של בארט בלהקה ואלו שלו כאמן עצמאי. החומר הלא מוכר היחיד שנחשף הוא למען האמת די מיותר: ג'אם בלוזי של 20 דקות שנקרא "ראמאדן" ושאלמלא יצא תחת שמו של בארט ספק אם מישהו היה טורח להקשיב לו עד תומו. אבל גילמור כן הצליח לנסח אפשרות להאזנה מחודשת לבארט, בעיקר בזכות הטיפול הצלילי העדכני.

בארט וחבריו מקיימברידג' הקימו את אחת מארבע הלהקות האנגליות הכי פופולריות בכל הזמנים, בין ה"ביטלס" וה"סטונס" ל"לד זפלין", וניצבו בימיהם המוקדמים בלונדון בחזית הניסיונית של מועדוני העיר, לצד חבריהם מלהקת "סופט מאשין".

באלבומי הסולו שלו, טיפח בארט, שהיה גם צייר מחונן, גישה לא מלוטשת ולא מוקפדת. כך שההקלטות (שממילא היו חפוזות יחסית בשל צלילותו ההולכת ומטשטשת עקב שימוש תכוף בסמי הזיה) נשמעו ראשוניות, מחוספסות, כמעט גולמיות. גישה כמעט הפוכה לזו שתאפיין את התפתחות "פלויד" עם השנים, בעבודות המופת שהביאו לשיא את אמנות הקלטות האולפן באלבומים כמו "The Dark Side Of The Moon" ו-"Wish You Were Here".

האחרון כלל, כמובן, את היצירה שנכתבה לבארט, "Shine On You Crazy Diamond", ובמהלך הקלטותיו תועד המפגש האחרון בין בארט ללהקה. כשהגיע לביקור קצרצר באולפן, לקח להם זמן לזהות את התמהוני שמולם. שלוש שנים אחר כך, ב-1978, נטש את לונדון וחזר לקיימברידג', שם התגורר אצל אימו עד למותו בגיל 60.

בארט הותיר מורשת, שקצת כמו תקופת האל.אס.די אצל ג'ון לנון, קידשה כתיבה מאוד אישית ועתירת דמיון, בעלת תערובת ייחודית ביותר בין הומור לכאב. סיפור חייו, ההשראה שהעניק והתמהיל היצירתי שלו בין צבעוניות לעגמומיות עזרו ל"פינק פלויד" לפתח מאוחר יותר, בלעדיו, את השיאים הכי מצליחים מסחרית של הפסיכדליה והרוק המתקדם. והנה בא גילמור, נגע מחדש בערוצי ההקלטה הישנים ומציג את בארט קצת אחרת.

מבטים ממוקדים מעיניים מעורפלות

יכול מאוד להיות שאני מושפע ממרחק ומתעתועי הזמן והזיכרון, איך לא, אבל הופתעתי כשמההאזנות לאוסף נותרה בי חוויה שונה מאוד מזו שטבעה בי, כנער, חרישת אלבומי הוויניל של בארט. פתאום הצליל נהיה נקי, ידידותי לגמרי, כמעט פופי, לבטח הכי ברור בו שמעתי את בארט בפורמט כלשהו.

כמעט הצלחתי להפריד מהשירים את שלל הזיכרונות, את הדימוי של האיש עם העיניים המעורפלות בצילומים מהופעות אבל המבטים הממוקדים והחודרים מעטיפות התקליטים ואת התחושה מפעם של האזנה פולשנית למישהו שמכניס את מאזיניו לחדריו הכי פרטיים. כמעט קם לתחייה כאן מול אוזני בארט חדש, שהוא פשוט כותב פופ מעולה. בארט, שאכן מוצג גם בשירי מלנכוליה נהדרים כמו "Dominoes" ו-"Dark Globe", אך מעולם לא שמעתי בכאלו בהירות וצלילות.

ופתאום, במרחק יותר מ-40 שנה, עבודותיו נשמעות פחות כחלוציות חדשה ויותר כמו פירות מתוקים מכישרונו של סינגר-סונגרייטר מוכשר להפליא. כמובן, הכל יחסי: בארט הוא לא, נניח, דונובן ההיפי בן זמנו וגם לא רומנטיקן סנטימנטלי נוסח, נגיד, אל סטיוארט או כריס דה ברג המאוחרים. ממש לא. אבל "מבוא ל.." מציע פתאום מסע אחר במורשת הבארטית. מסע שנפתח בלהיטי הפופ המושלמים "ארנולד ליין" ו-"See Emily Play" ושאחריהם, במקום להפוך כמו פעם לשיטוט שמתמקד באזוטרי, במוזר ובאפל, דווקא נמשך די בעליצות עם "Bike" ו-"Here I Go" וכמובן "Baby Lemonade".

ברור, במסגרת של דיסק יחיד ו-19 קטעים, נשארו בחוץ לא מעט קלאסיקות בארטיות, ולי חסרים במיוחד "Late Night","Golden Hair" ו-"Waving My Arms In The Air". אבל נדמה שזה לא אלבום שנוצר עבור פלוידולוגים מדופלמים או חסידי בארט קנאים, וטוב שכך.

ייתכן שרוג'ר ווטרס, גילמור והמתופף ניק מייסון יבחרו פעם לתת עוד כמה הופעות צדקה בדומה למה שעשו עם הקלידן המנוח ריק רייט לפני 5 שנים ב"לייב 8". וללא ספק, אלבומי הלהקה ימשיכו לחלחל לדורות הבאים, לא משנה באיזה פורמט עתידי. אבל נדמה לי שגילמור עשה פה מחווה נאה נוספת לזיכרון ולמורשת של בארט, משום שבאריזה הנוכחית, שיריו יכולים להגיע גם למאזינים מאזורי טעם וקשב אחרים. כאלה שאפילו מנותקים מהמיתולוגיה של בארט בפרט והפלויד בכלל. כשמו כן הוא, "מבוא לסיד בארט" מציע מתכון מצוין לטעימות בארט למתחילים.