מורשת רבין או "טרנספר לזועבי"?

הריק שהותיר אחריו רצח רבין היה אמור, בעולם אידיאלי, להתמלא בערכים שאותם הוביל: חתירה לשלום, איחוד והבנה הדדית. למרבה הצער, אף דמות בולטת לא הצליחה להיכנס לחלל הזה במשך השנים, והתהום נותרה פעורה.

בני הנוער והצעירים שגדלו ברקע הרצח וגיבשו בצלם מורשת רבין - או ניפוצה - את תפישת עולמם החברתית, לא היו יכולים להתעלם מהעובדה שהקרקע הפוליטית בישראל "ביום שאחרי" הפכה פורייה יותר ויותר למפלגות קצה, בעוד שמפלגות השמאל והימין הקלאסיות איבדו מערכן - ולא בכדי.

צעירים רבים נהרו ונוהרים בעקבות תנועות וסיעות הימין הקיצוניות, ורואים בהן אמצעי להילחם ב"אויב שבפנים": ערבים, שמאלנים וכל מי שאינו "נאמן" מספיק למדינה, לדגל או לצבא. אפשר להבין את מאוכזבי הליכוד מתוכם: הכובש "מסר" את שכבש בעזה, והבונה הקפיא את הבנייה, בוודאי שהנוער יחפש לו מפלגות קשוחות יותר.

גם מי שחושב שמפלגות מרכז עדיין קיימות, שעבורן איחוד, שיתוף וסולידריות הם ערכים מנחים, יכול לחזות שוב ושוב בחברי הכנסת שלהן, שמספקים הצגות תכלית מפוארות של קיצוניות ולאומניות.

הרי במתקפה האלימה בכנסת על חברת הכנסת חנין זועבי לאחר שובה מהמשט לעזה (וללא קשר לחוקיות או מוסריות מעשיה), השתתפו לא רק ח"כים מבית מדרשו של ליברמן, שמהם ניתן לצפות לכזו התנהגות, אלא גם ח"כים ממפלגתה של ציפי לבני - הנסיכה, הייצוגית, הממלכתית, זו שלעולם לא תישמע מעברה "פליטת-פה" פוליטית של ממש.

איפה היה הכתר של לבני באותו יום, כשנתיניה השתוללו כאחוזי טירוף מעל דוכן הנואמים? איפה הייתה מנהיגת המפלגה הגדולה ביותר בכנסת, כשעלתה היוזמה לשלול את זכויותיהם של הח"כים הערבים? האין הם מייצגים בפרלמנט הזה חלק גדול מאזרחי המדינה, שאותה היא שואפת להנהיג יום אחד?

גם על מותו של השמאל הנצחי, של מפלגת העבודה, כבר אין מה להלין. אם בעבר נכמרו רחמים על ביתו של רבין המנוח, הרי שאנשיה התעסקו מאז לכתו בחיסולים פוליטיים הדדיים, והיום היא זוכה לבוז ולזלזול, בעיקר מאלה שתמכו בה בעבר. כיום, מה שנותר שם הוא פרצופו של ראש הממשלה לשעבר ו"של כולם", שעסוק בהתאמת דעותיו לאלה של ראש הממשלה הנוכחי, זה "של הנאמנים".

ואחרי כל זה, מה נותר לצעיר ישראלי המביט באימה לעבר המציאות המתפרקת של מדינתו, ומחפש לו נציג בכנסת שפיו ולבו שווים, או מפלגה שאינה משנה את מצעה תמורת שוחד פוליטי גלוי, או שוחד אחר, גלוי-פחות?

מאוד נוח לזלזל בדעותיהם של הצעירים הנוטים לכיוון השמאלי-חברתי ובייחוד כלפי אלה שמצביעים למפלגות שבהן חברים ערבים, חס וחלילה.

אחת ההאשמות הנפוצות כלפיהם היא שמדובר בשורצי-בתי קפה, שעסוקים בפטפוטים חסרי-פשר; מדי פעם הם יקפצו להפגנה "מגניבה" נגד מעצרו ללא-משפט של ערבי כזה או אחר על-ידי השב"כ, או נגד חוק גזעני שעומד לעבור בכנסת - רק כי זה "כיף" להיראות שם או ללבוש חולצה אדומה.

אך צעירים אלה אינם מתאספים יחד כדי להפגין רק כי זה מגניב, או רק כי החולצות האדומות מחמיאות להופעה הכללית. הבחירה במפלגות שמאל שאינן מפחדות להתייצב בגלוי מאחורי אמירות נוקבות היא כורח המציאות בחברה שבה הפשיזם כבר אינו רק מציץ מעבר לפינה, אלא ניצב מולנו במלוא כיעורו.

זה ידוע: נאמרו כבר דברים יפים על מי שבחר להיות סוציאליסט בנעוריו, ונאמרו דברים יפים-פחות על מי שהמשיך לדבוק בדרך זו בבגרותו. אך יש לזכור כי אנחנו חיים במדינה שמנהיגיה עלולים להקריב חלקים שלמים מהציבור שלה לטובת אינטרסים חשוכים בשם הנשק והדגל.

אם לא נתחיל להיאבק באדישות ובגלי השנאה האלה כבר בגיל צעיר, באמצעות תמיכה במפלגות השמאל החברתי, יש חשש גדול שלא נזכה כלל להגיע לגיל שבו עדיין יתאפשר לחלק מאיתנו לבחור בדעה הנוגדת את דעת הרוב - או לגיל שבו יתאפשר לנו לבטא דעה כלשהי בפומבי.

אין ברירה אחרת. ההורים כבר עייפים, השמאל הישן משותק בכיסאו; כשעשרות אלפי צעירים מתאספים להפגנות ימין ענקיות ומתעטפים בדגל שמכסה בעיקר את עיניהם, כל יושב קרנות ברברן לכאורה הוא עולם ומלואו.