מורשת של ישראלי הגון ואדם ישר

אתחיל מהסוף. מורשת רבין איננה אוסלו ואיננה אפילו השלום עם ירדן. מצטער שקילקלתי לכם. מורשת רבין האמיתית היא שינוי סדרי העדיפויות במדינת ישראל. זה רבין וזו מורשתו.

כבר 15 שנים שאנחנו מתווכחים על אוסלו, אולי כי בוויכוח הנצחי בין ימין לשמאל, הימין תמיד מזכיר לנו את אוסלו כחטא בלתי נסלח. וגם לאוסלו עוד אגיע, אבל רבין היה בראש ובראשונה ראש ממשלה חברתי.

במהלך מערכת הבחירות של 1992 רבין הבטיח לשנות את סדרי העדיפויות במדינת ישראל. הוא הבטיח - וקיים. תקציבי החינוך, הרווחה, הבריאות והתשתיות, והתקציבים לפריפריה ולמגזר הערבי הוגדלו באופן משמעותי, על חשבון תקציב הביטחון וההתנחלויות.

לא היה צורך בשר לענייני מיעוטים, כי היה לנו ראש ממשלה שראה לנגד עיניו את חשיבות ההשקעה בכל המגזרים בחברה. מהפך 92' סימל מהפך בכל תחומי חיינו.

המדינה התמלאה בשלטים שבישרו על כוונות מע"צ לבנות מחלפים, לסלול כבישים. האופוזיציה בראשות נתניהו תקפה את רבין על בזבוז הכספים, אבל רבין ופואד לא עצרו, כי הבטחות צריך לקיים. הם עבדו, לא התרברבו.

היום אנו רואים ברחבי הארץ שלטים המבשרים על בניית כבישים שעליהם חתומים באותיות גדולות נתניהו, ישראל כץ ו"החברה הלאומית לדרכים". אפשר לחשוב שנתניהו בעצמו סולל את הכבישים וישראל כץ בונה את המחלפים. כך היה אז וכך זה היום.

פעם קראו לזה מע"צ, היום קוראים לזה "החברה הלאומית לדרכים". פעם קראו לראש הממשלה יצחק רבין, היום שמו נתניהו. אך הסיפור כאן הוא לא על מחלפים וכבישים, אלא על בני אדם.

כך הייתי רוצה שיזכרו את יצחק רבין, אבל לאלה שמתעקשים לטעון שמורשתו היא אוסלו, אומר כי אין שום סיבה לבקש סליחה מעם ישראל על שהיה כאן ראש ממשלה שניסה באמת, ולא סתם, להגיע לשלום עם שכנינו הפלסטינים.

רבין היה כן וישר מספיק כדי להודות שהסכם אוסלו הוא כמו "גבינה שוויצרית" - מלא חורים, לא מושלם. ואכן, גילינו כולנו שערפאת עבד עלינו בעיניים, שהוא פשוט לא בן אדם. אך רבין לא הספיק לומר לו את זה כי יהודי מנוול רצח אותו.

למרות החורים שבהסכם אוסלו היו לו גם יתרונות רבים, ובראשם השלום עם ירדן שבא בעקבותיו, ופתיחתן נציגויות של נסיכויות וארצות בישראל, שלפני אוסלו איש לא חלם שיתקרבו אלינו. זאת בנוסף כמובן לפירות הכלכליים הרבים בדמות השקעות מחו"ל, פיתוח התיירות ועוד.

הגיע הזמן להפסיק עם הצביעות. לכל ראשי הממשלה שכיהנו אחרי יצחק רבין היה את ה"אוסלו" שלהם. ברק קרא לזה קמפ-דיוויד; שרון, אבי אבות ההתנחלויות, פינה את כל היישובים בעזה, ול"אוסלו" שלו קראו תכנית ההתנתקות. אין ספק שאם הוא היה ממשיך למלא תפקיד בחיים הציבוריים, שרון היה מבצע גם "התנתקות חלק ב'".

אולמרט, שגם הוא לא נמנה בעבר על מצביעי מרצ, קרא לאוסלו שלו אנאפוליס, ובמהלך השיחות עם הפלסטינים חשף שהציע להם הצעה נדיבה ביותר שכללה את חלוקת ירושלים. מי היה מאמין, גיוועלד! ולחשוב שהליכוד ניצח ב-1996 את הבחירות בין היתר בזכות הסלוגן "פרס יחלק את ירושלים". כנראה שיש אנשים שמדברים, ויש ליכודניקים שמחלקים.

ובנימין נתניהו, אותו אחד שעמד על המרפסת בכיכר ציון כשמתחת לעיניו צועקים כמה חוליגנים "בדם ואש את רבין נגרש" ו-"רבין בוגד", אותו נתניהו שעד היום לא התנצל על חלקו בהסתה, נזכר יומיים אחרי הבחירות האחרונות להכיר במדינה פלסטינית: "שתי מדינות לשני עמים". זה יצא לו סוף-סוף באיחור של כמה שנים, והוא הגדיל לעשות את מה שאף ראש ממשלה לא עשה לפניו: הקפיא לחלוטין את הבנייה ביהודה ושומרון לכמה חודשים.

אז כל ראש ממשלה וה"אוסלו" שלו. כל אחד והמורשת שלו. אך רק לרבין הייתה היושרה לומר שההסכם לא מושלם, ורק רבין ידע לקחת אחריות. איזה עוד מנהיג התפטר מראשות הממשלה בגלל חשבון דולרים? מתי לאחרונה לקח כאן מישהו אחריות?

הסיבה העיקרית שאהבתי את יצחק רבין הייתה כי הוא היה בן אדם, מצרך כה נדיר בפוליטיקה הישראלית.

גרתי בשכנות ליצחק ולאה ברחוב הרב אשי 5 ברמת אביב, משנת 1987 ועד ליל הרצח.

אהבתי אותו ואת רעייתו המנוחה אהבת נפש. הזיכרון הכי חזק שלי מאותו לילה מר הוא השיבה הביתה מהעצרת, החזרה לקומה השמינית והציפייה שאולי הכל היה סיוט, שיצחק יופיע פתאום, במבטו הסמוק, עם הסיגריה השמוטה מהפה, ויאמר: "אהלן ערן, הכל בסדר".

אבל יצחק היה גם זה שתמיד אמר לנו, שכשאומרים שהכל בסדר - הכל בדרך כלל לא בסדר. והכל באמת היה לא בסדר באותו ערב. יצאנו לעצרת עם אושר בלב, וחזרנו יתומים. נכנסתי ללאה עם דמעות, היא חיבקה אותי ואמרה: "הוא איננו". כבר 15 שנה הוא איננו. אני אוהב אותך, יצחק רבין.

ערן פוגל, יועץ תקשורת