"התהוות תמידית ממצב של אין"

יהודית סספורטס היא בין האמנים הישראלים החשובים והמוכרים כיום. נולדה באשדוד (1969) ומזה שנים מתגוררת ועובדת במקביל בברלין ובתל אביב. את לימודיה סיימה באקדמיה לאמנות ולעיצוב בצלאל, שם היא מלמדת משנת 1993. לאורך השנים זכתה בפרסים רבים על יצירתה, בהם מלגת קרן וולף ונבחרת הקרן למצוינות בתרבות ובאמנות. בשנת 2007 ייצגה את ישראל בביאנאלה ה-52 בוונציה.

יהודית, כשאת יוצרת, האם את חושבת על האנשים שעומדים לפגוש את היצירה שלך, או שהתהליך הוא רק בינך לבין עצמך?

במשך רוב התהליך היצירתי אני לא חושבת בכלל על הצופה שעומד לראות אותה. הוא עולה כדמות רק בשלבים די מאוחרים של העבודה. התהליך המוקדם של העבודה הוא מעין אינטואיציה ראשונית של מחשבה, של רעיון, בתוך חלל ריק, פתוח לגמרי, ואז תנועה של העצמה והתממשות שלה. אתה זורק את עצמך באופן מודע לאזור שמכיל אי-ידיעה ברמה הגבוהה ביותר. ניתן גם ליצור מתוך מקום שהוא במידה מסוימת ידוע ומוכר, כמובן, אבל החוויה שאני מתייחסת אליה כאן משולה להליכה בערפל, עדיין עם קרקע מסוימת מאד מתחת לרגליך. ברמות גבוהות של אי-ידיעה, היוצר נמצא לעיתים כביכול במצב של ציפה, זו ציפה מאד מסוימת, המשולה בעיניי לציפה של אסטרונאוט. ברגעים עמוקים מאד של עבודה, כמו לאחר שעות של פעולת רישום למשל, ניתן לחוש במעין איבוד אוריינטציה, שאותי עניין מאד באופן אישי. מעין מרחב זמן אחר, שנפתח בתוך מרחב הזמן הקיים.

היופי הוא שמתוך המצב הזה אתה לאט-לאט מזהה או חש בחלקיקים קטנים של כל מיני דברים, שנראים או נחווים בהתחלה כארעיים, ומתחיל לאסוף אותם או להתייחס אליהם, ומתרחש איזשהו תהליך הדרגתי שבסופו אתה די נדהם לגלות שהחלקים שאספת כביכול, מרכיבים איזשהו פאזל גדול יותר. מעין התחברות גבוהה יותר בעלת הגיון אחר, לדבר שלם. זה תמיד מפתיע ומרגש אותי מחדש. אתה אומר "איך זה יכול להיות? איך זה נוצר משום דבר?" מעין התהוות תמידית של דבר ממצב של אין.

באמת?

לחלוטין. להערכתי ברמה מסוימת ממני, כאמנית, נדרש לדעת איך לפנות את הדרך, להתמסר להקשבה, להתמסר למהלך אינטואיטיבי. אלה פעולות מסוג שלא מורגלים בהן. כשלמדתי אמנות, למשל, נקודת המוצא של המורים שלימדו אותי הייתה שאתה היוצר והמרכז. אבל ככל שעבודתי במשך השנים התפתחה יותר אני יכולה לומר בכנות שאני מרגישה שבעיקר, ויותר מכל, אני למעשה מפנה את הדרך על מנת שזה יעבור דרכי.

האם הבנה זו משנה את הדרך בה את עובדת עם הסטודנטים ב"בצלאל"?

כמובן. אני רואה את זה גם אצל סטודנטים. בבחינות הכניסה, למשל, יש סטודנטים שבאים עם הרבה מודעות ועם יכולת לדבר בצורה רהוטה על מה זה להיות אמן. ואני מוכרחה להודות שהסטודנטים שיותר מעניינים אותי אישית הם אלו שהצורך ליצור פועל בהם כדחף אילם כמעט. אני תמיד מתרשמת מהאילמות שלהם. היא נוגעת לי ללב, כי אני יודעת שהאילמות הזאת היא לא אילמות, זו פעולה חיה. כשהיא חיה היא לא מדברת את עצמה. זה מעין סוג של אוטיזם קל, שהרבה פעמים מעיד על כשרון יצירתי גדול.

איך את תופסת את תפקידה של האמנות בתרבות, בנפש האנושית?

אתה יודע מה קורה לי כשאני רואה יצירת אמנות טובה באמת? אני חווה מעין בהלה. אמנות טובה מעוררת בי משיכה וערנות גבוהה, שברגעים ראשונים נחווים כבהלה. איכות הבהלה הזאת היא שמשכה אותי לעסוק באמנות, ואחרי הרבה שנים אני חושבת שהתחלתי להבין את מהותה: עבודת אמנות טובה פותחת מעין סדק בתוך הגריד התרבותי, שכולנו כלואים או מתפקדים בתוכו, ומזכירה לך, או מפגישה אותך, עם הראשוניות שלך.

כולנו מתפקדים במערכת הרגלים יומית, כי היא נחוצה, כנראה, כדי לשמור על השפיות. אנחנו קמים בבוקר, למערכת תפקוד שמלאה בהרגלים הכרחיים, אומרים "בוקר טוב" והולכים לעבודה כדי לא לאבד את שפיותנו, כי אם נישאר כאישיות פתוחה תמיד מול יקום פתוח אנחנו נשתגע. זה יהיה מצב של פתוח מול פתוח. אנחנו צריכים

סדרים והרגלים, ולכן יש מוסכמות חברתיות, מבנה של חוק ובתי ספר. אבל עבודת אמנות טובה, בין אם זה ציור או שירה או יצירה מוזיקלית, פותחת בך לרגע סדק הכרחי וחיוני באשליית הסדר, ומזכירה לך את הפתוח הזה, את הפתוח האין סופי שתמיד קיים שם. מרחב זה מפגיש אותך את הראשוניות שלך, או ליתר דיוק עם הזרות שלך. ביחס לעצמך וביחס לסביבה שלך. אני יכולה לזהות את הראשוניות הזאת באיכות הבהלה שתיארתי.

כך קרה לי כשראיתי בפעם הראשונה עבודה של ג'וזף בוייס – ממש נבהלתי. נבהלתי, והייתה לי משיכה בלתי רגילה לקרוא על האיש הזה, לקרוא אותו, לראות את העבודות שלו. למרות שבהתחלה לא הבנתי אותו מרובד מסוים, אך מרובד אחר, לא מדובר, הוא היה ברור לי לחלוטין, והרגשתי משיכה אדירה. כתבתי עליו עבודה, כסטודנטית, בשנת לימודי הראשונה בבצלאל, והייתה לו השפעה גדולה על אופן החשיבה שלי ועל ההתפתחות שלי כיוצרת. האופן שבו הוא מתאר את מערכת היחסים עם העולם, עם החומר, הנוכחות בזמן הווה, כל פעולה שהאדם הזה עשה, כל מיצג, גם אחרי שנים, מקרין ערנות בלתי רגילה. זה מאד יפה. יש לו עבודה מאד יפה בה הוא מכסה את ראשו בדבש ובעלי זהב – עד היום אינני מבינה באופן ישיר את העבודה, אבל באיזשהו מקום, שהוא יותר גבוה ממני, אני לגמרי מבינה על מה הוא מדבר. זהו בדיוק המקום שבו אני פוגשת אותו – לא כיהודית, לא מהפרסונה, אלא ממקום אחר מופשט וגבוה יותר. כאמנית וכמורה, זה מקום שאני מנסה לכוון אליו תמיד.

• "יש לי חלום" - ראיונות עומק עם אנשי ציבור אמנים, אינטלקטואלים, פעילים חברתיים ואנשים מהשורה, על הזהות, תפישת העולם, החלומות והערכים שלהם. נסיון להביא לשיח הציבורי את האידיאליזם שפועם בעורקי החברה והתרבות שלנו, ולגבש ערכים וחזון חדשים ורלבנטיים למאה העשרים ואחת.
• עורך המדור, עמיר פריימן הוא יזם התפתחות תודעתית-תרבותית בחינוך, אמנות, החברה האזרחית, תקשורת ופוליטיקה. לראיונות המלאים לחצו כאן.
• הצעות לקישור עם אנשים שהייתם רוצים לפגוש במדור שלחו ל- amirfreimann@gmail.com
• לראיונות נוספים לחצו כאן.