היהודי הטוב
בספרו "מכאן אני ממשיך", שבמרכזו עומדת משפחה יהודית בלתי טיפוסית, מתגלה הסופר הניו-יורקי ג'ונתן טרופר ככוכב חדש בשמי הספרות האמריקנית
לא קראתי את שני ספריו המתורגמים הקודמים של הסופר הניו-יורקי היהודי בן הארבעים ג'ונתן טרופר ("ספר ג'ו", 2005, ו"איך לדבר עם אלמן", 2008), אבל ספרו המבריק והפרוע "מכאן אני ממשיך" (שם קצת אנמי, אגב), שהופיע עתה בתרגומו המשובח במיוחד של נדב דרור, מציב אותו בקדמת הסופרים העכשוויים. במוקד העלילה, משפחה שהיא אמריקאית מאוד בתפאורת חייה אבל מאוד לא אמריקאית בדיבור החושפני והבלתי מרוסן שלה.
מדובר, לא במקרה, במשפחה יהודית, המתכנסת לשבת שבעה לרגל מות האב, ובמרכזה צעיר בן שלושים ומשהו, שהוא המספר, אשר זה עתה נבגד קשות על ידי אשתו היפהפייה (והגויה) שבה הוא עדיין מאוהב ומעכשיו גם שונא. הפרק שבו הוא צופה באשתו הנבעלת בתשוקה גמורה על מיטתו, כשבידיו עוגה עם נרות דולקים שהביא לה ליום הולדתה, הוא מופת של כתיבה חריפה, עלבונית, מצחיקה ומפתיעה.
משהו בחן הבועט של המספר מזכיר את הנער המתבגר מ"התפסן בשדה השיפון", וזו אגב גם נקודת החולשה בספר, הילדותיות המסוימת של הגיבור באמצע חייו - ומשהו בדיבור המשוחרר והאובססיבי שלו על מין מזכיר את פורטנוי. אבל אלו רק הדהודים, מכיוון שהמספר הוא טיפוס בעל אומץ משלו ובעל הומור שנון המתאכזר לעצמו.
לחתוך עורלה במבט
באותו מפגש משפחתי דחוס במהלך השבעה, תוססים מחדש כל הכעסים והטענות שהודחקו בין האחים עצמם ובינם לבני זוגם. הערות ארסיות ניתזות, פראות משתחררת, טעויות מתבהרות, בגידות נחשפות - למרות שהן לא תמיד בוגדניות באמת - ולא מעט שכנים ומכרים שבאו לנחם יוצאים המומים מהבית.
על האבל מנצחת האם האלמנה, בת שישים המפגינה עדיין צעירות מסוימת, פסיכולוגית שפרסמה רב-מכר על הורות ואחראית במידה רבה לאופי המשולח של ארבעת ילדיה. הנה היא בהלוויה: "אני עומד לצד אימי, שעיניה האדומות מעומעמות מגלולת ואליום שהיא החליטה היום לא לחצות לשניים.
"שיערה, אפור בשורשים וערמוני בכל המשכו, אסוף לפקעת הדוקה. חליפתה השחורה מתאימה למידותיה, וכרגיל חושפת יותר מדי את החזה המשופץ. גובהם של העקבים המחודדים, כמו קוטרם של שתלי השדיים שלה, אינם הולמים את גילה ואת המעמד".
גם הדמויות האחרות בסיפור מתוארות באותה בוטות מבודחת. לדוגמא האחות הגדולה והעוקצנית של המספר ("ונדי יכולה להיות משעשעת, כמעט מקסימה בחוסר הטאקט המושחז שלה. אבל אם יש גבול דק בין גסות רוח לרשעות, היא מעולם לא הבחינה בו").
כך גם חבר הילדות של האחים שהפך לרב המדריך אותם עכשיו בהלכות השבעה שציווה עליהם אביהם הלא-דתי: "'זה אופייני לאנשים שמתמודדים עם מותם הקרב, להושיט יד לאלוהים', בונר אומר באותו טון דידקטי גדוש חשיבות עצמית שנקט כילד, כשהסביר לנו מה זאת מציצה".
וכשהדמויות האלה מתחככות זו בזו, עפים ניצוצות. למשל בדיאלוג בין הרב לאם האלמנה: "'אממ, גברת פוקסמן', בונר אומר ומכחכח בגרון, 'את לא אמורה לנעול נעליים כאלה בזמן השבעה'.
'יש לי כפות רגליים בעייתיות', היא אומרת, 'מצליפה אליו מבט חד דיו לחתוך עורלה.'"
לא תקין פוליטית
בכתיבתו של ג'ונתן טרופר ניכר ליטושה של התסריטאות האמריקאית במיטבה (והוא אכן גם תסריטאי המעבד בימים אלה את ספרו לסרט). היא נוכחת בקצב ובתפניות הסיפוריות הרבות ובמשפטי הפאנצ', וגם בסצנות החזותיות באופיין.
למשל הקטע שבו האינטרקום שנועד לדווח על מצב התינוקת בחדר למעלה, משדר בטעות משגל נמרץ של אחד האחים עם אשתו המנסה להיכנס להריון לאוזניהם הנדהמות והנבוכות של המבקרים בשבעה, ולהקשבתם המשועשעת-משהו של האחים עצמם.
בספר המאוד לא-תקין-פוליטית הזה, גם הערצת היופי הנשי שמפגין המספר חשודה איכשהו באי-תקינות: "הייתי גאה בצורה מטופשת בתחת שלה כשיצאנו יחד. הייתי מחזיק למענה דלתות פתוחות רק כדי להסתכל עליו מפזז לפני, מורם ומהודק ופרופורציוני להפליא בג'ינס, והייתי חושב לעצמי שזה תחת להזדקן איתו".
לצד הבדיחות זהו גם, ואולי קודם כל, סיפור רגשי על התפוררותם של נישואי המספר, שהוא משל לקריסה הפתאומית האפשרית של הדברים שנראים לנו יציבים לגמרי. ובציר הסיפורי הזה על תפניותיו, נותר המספר החם והרגיש בסופו של דבר באיזו עמדה ילדותית ומקטרת ומתחמקת.
גם בעומס הדרמות המתנקזות אל ימי השבעה – אמנם דרמות בנויות היטב - יש משהו מתוסרט ופשטני ולא לגמרי אמין - אבל את זה אפשר לייחס גם לאופי הפארודי משהו, של הסיפור כולו.
כך או כך, הספר הזה הוא גם סדנא אינטנסיבית ומשחררת לדיבור גלוי לב, ובהחלט ייתכן שמתוך חוויית הקריאה תמצאו את עצמכם אומרים למישהו ברגע מסוים, כמה דברים נפשיים כנים ונוקבים.
"מכאן אני ממשיך" מאת ג'ונתן טרופר, מאנגלית: נדב דרור, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 369 עמ'
לפנייה לכתב/ת 
