גם פמיניסטית צריכה כתף גברית להישען עליה
העובדה שאני מאמינה שנשים צריכות להשׂתכר לא פחות מגברים ולהיות אדוניות לגופן לא הופכת אותי לשונאת גברים מושבעת, ולא משתמע ממנה שאני דוגלת ב"טוב היות האדם לבדו". לסינדרום המכה כל סופ"ש קוראים בדידות יום שישי
את יכולה להיות סטודנטית שלומדת לתארים כפולים, עובדת מצטיינת במשרת חלומותייך וגם מסמר מסיבות הורס, אבל בסופו של דבר כל זה לא שווה הרבה כשמגיעים לרגע האמת. לסינדרום המכה בך כל סוף שבוע יש שם: קוראים לו בדידות יום שישי.
אני קמה מאוחר בבוקר, כאילו יש ביכולתי לדחות את הקץ, אבל מבחוץ כבר חודרים הרעשים והריחות של התכונה הגדולה לקראת שבת. שתיית הקפה בשישי בבוקר, שאמורה להיות הכי מענגת כי יש בשבילה את כל הזמן שבעולם - לא בדרך מפה לשם, לא תוך כדי עבודה או בדיקת מיילים – דווקא היא הפכה אצלי לסמל הכי מזוקק של הלבד.
אני יושבת במטבח מול אריחי הקרמיקה הלבנים בהם משתקפות רק כוס הקפה שלי ואני. אני לוגמת בדממה. בחוץ עוברים ושבים, נדמה שבעיקר שבים: לביתם, אהוביהם, עם שקיות מלאות וזרי פרחים. התחושה היא שלכולם יש מישהו לחזור אליו.
אני לא מקבלת אורגזמה מריח תחרה חרוכה
מהר מאוד הרחמים העצמיים האלה עולים לי על העצבים, ואני מנסה לחשוב על אלטרנטיבות ראויות. אני יכולה לקנות פרחים סתם ככה לעצמי, וגם מהדירה שלי יכולים לנדוף ריחות בישול. אבל בפנים אני יודעת שכמו הקפה, חלה טרייה על השולחן שמיועדת רק לי תהפוך גם היא עד מהרה למצבת-בדידות.
כן, גם אני קראתי את ההמלצות לחיי רווקות מאושרים: הפכי את סביבתך לנעימה ואסתטית. עסקי בפעילויות מרחיבות דעת ותחומי עניין. מלאי לעצמך אמבטיה מפנקת עתירת שמני רחצה והתענגי על זמן האיכות שלך עם עצמך. אני עושה את כל זה. לפעמים זה עובד, לפעמים לא. היום לא.
מתברר שהבדידות לא מקפחת אף אחד: גם אלו שנהנים מחיים עשירים ומספקים, מחברויות נהדרות ומשפע של תחומי עניין. גם אמבטיות ארומטיות לא מבריחות אותה. לפעמים היא תוקפת, רחמנא ליצלן, גם פמיניסטיות למהדרין כמוני, שמציאת בן זוג אינה מככבת בראש סדר העדיפויות שלהן.
צר לי לאכזב את כל מי ששבוי בסטריאוטיפ המפלצת השעירה שמקבלת אורגזמה בכל פעם שריח תחרה חרוכה עולה באפה. העובדה שאני מאמינה שנשים צריכות להשׂתכר לא פחות מגברים ולהיות אדוניות לגופן לא הופכת אותי לשונאת גברים מושבעת, ולא משתמע ממנה שאני דוגלת באידיאולוגיית "טוב היות האדם לבדו".
גם ראש קוצני ומלא בשאיפות שוויוניות כמו זה שלי זקוק לכתף להישען עליה, ולא הייתי מתנגדת לקחת קצת הפסקה מלהיות אדונית לגופי ולמסור אותו ללילה או שניים לידיו של איזה אדון, דווקא.
לעת עתה, כך נראה, אני נאלצת להסתפק בחברותיי הנהדרות, בעבודתי המספקת ובחיי המלאים.
זה לא מעט, אבל לפעמים גם לא מספיק.
לפנייה לכתב/ת 
