מה יהיה? יהיה טוב

חוסר הוודאות משוטט באוויר כרוח רעה. דומה כי ביקורו ההזוי של הדוקטור אחמדינג'אד בלבנון והמשטים לעזה - סוג של מסעות צלב - הם רק הקדימונים לאותו משהו גדול ומסתורי שמאיים להתחולל, ייתכן, בעתיד הלא רחוק; משהו שזוחל אל עבר הגבולות של מדינת ישראל כמו גז רעיל, משהו חזק והרסני יותר מרעידת האדמה המחזורית שמבטיחים לנו הגיאולוגים.

על רקע זה טוב היה לראות בשבוע שעבר את התגובה המאופקת של הציבור למופע האימים של תואם-היטלר האיראני. מתברר כי הרבה יותר ישראלים עסקו כאן בענייני השגרה המוכרים והחבוטים מאשר בניתוח דברי הבלע של בלעם מטהרן.

לכאורה, מדובר בתגובה בריאה בסגנון הידוע: הכלבים נובחים והשיירה עוברת. אך השאלה האמיתית היא האם מדובר בסוג של אדישות בונה, מנוסה וחזקה (הלוואי!) או באדישות עייפה, פטליסטית ומקווה לטוב. התשובה לכך חשובה, כי רוח האומה היא שעומדת כאן למבחן תקופתי.

בחורף 1943-1942 איים הצבא הגרמני על ארץ-ישראל מצפון אפריקה ומהקווקז. באתונה הכבושה כבר הוצבה יחידה מיוחדת של האס.אס שתפקידה היה להשמיד את יהודי פלשתינה, בדיוק כמו בפולין. באותם חודשים הגו ראשי ההגנה תכנית התבצרות עד מוות של היישוב על הר הכרמל ("תוכנית מצדה"), ופלוגות פלמ"ח ירדו דרומה, מצוידות בעיקר בנבוטים. זה היה פתטי, אבל שיקף את עוז הרוח של היישוב אז.

הזיכרון ההיסטורי הזה, אודה, מעורר געגועים, אל מול מדינת תל אביב הבועתית של היום; אל מול האקדמיה העומדת על זכותה לנתח את הציונות ללא הרדמה; אל מול העיתונות הלא-מאוזנת - שלא לומר לא אחראית - המנפחת היסטריות של קש וגבבה; אל מול פרקליטי זכויות האדם הסבורים כי החיים הם ואקום סטרילי; אל מול החלל התרבותי-לאומי בקרב הסטודנטים הנוטשים את מדעי הרוח; אל מול הביטחון העצמי הבוטה והדווקאי של מנהיגי הציבור הערבי; אל מול הנתק ההולך וגדל של ההמון החרדי מהמדינה ומול הזעם הקיצוני בקרב חוגי המתנחלים.

אל מול כל אלה, אדם מהיישוב עלול לשאול את עצמו, היום יותר מתמיד, את שאלת הדורות היהודית הבלתי-מתכלה: מה יהיה?..

ערב מינויו של אביב כוכבי לראשות אגף המודיעין בצה"ל, דומה לכאורה כי אין מקום נכון יותר לגלגל את השאלה מאשר לפתחו, "המעריך הלאומי". אך התשובה, בטוחני, תהיה מאכזבת, כי גם ראש אמ"ן שנחשב עד כה לטוב ביותר, אהרון יריב (שכיהן בתפקידו תשע שנים!) לא התגלה בשעתו כנביא. דווקא האיש שהביא את תשתית המודיעין הפנומנלית למלחמת ששת הימים טען בראשית 67' כי "בשנה זו לא צפוייה לפרוץ מלחמה"; את לקח מקסם השווא החמקמק של המציאות במזרח התיכון הוא למד כבר בבוקר ה-6 ביוני.

ואכן, באותו יום התברר שזה שהיה אמור לדעת יותר מכולם, האיש שהגיע לתפקידו שבע ניסיון יותר מכל ראש אמ"ן אחר - לאחר שכיהן כסגנם של שני ראשי אמ"ן אחרים ולאחר שהוכשר בשלושה צבאות שונים - לא היה נביא, אלא לכל היותר מעריך ראשון בין שווים.

כמה חודשים לאחר מכן, ניגש חיים בר-לב, מחליפו של יצחק רבין ברמטכ"לות אל יריב, ושאל אותו מה לדעתו צופן העתיד. ענה לו יריב: "אינני יודע". חייך אליו בר-לב ושאל: "הרי אתה ראש אמ"ן שלי. אם אינך יודע, למה אני צריך אותך?". ענה לו יריב, גם כן בחיוך: "גם את זה איני יודע...".

אלי זעירא, מחליפו הארוגנטי של יריב, לא הפנים את לקח הצניעות והענווה. שלא כמו קודמו, הוא היה יליד הארץ, מח"ט צנחנים שהורגל "לחתוך" - ולקבל החלטות "ברורות". החלטות יהירות אלו הובילו בעיקר לאסון מלחמת יום הכיפורים.

אורי שגיא, שהיה גם הוא ראש אמ"ן בולט, נהג לספר את הסיפור על שיחתם של בר-לב ויריב בפורומים שונים בחיל המודיעין, כשניסה להדגים את השבריריות הגלומה בניבוי העתיד באזור. שגיא, שצמח בגולני והגיע לתפקיד המח"ט, היה בדרך כלל מוסיף ומספר שבזמנו, קמ"ן חדש בחטיבה היה נמדד לפי אורך הזמן שלקח לו עד שהתוודה: "אני לא יודע". ככל שפרק הזמן הזה היה קצר יותר, כך נחשב הקמ"ן לטוב יותר.

אלא שגם צניעות וענווה כתכונות נרכשות, לא היה בהן די. ראשי אמ"ן המשיכו לפספס. ניתן להבין כי הם הופתעו מול פעילותן של לוב וסוריה בתחומי הגרעין וכן מול אורך הנשימה של חיזבאללה במלחמת לבנון השנייה ושל החמאס ברצועה, למרות הסגר.

הניסיון להביט קדימה אל ערפילי העתיד הביטחוני הוא כמעט בלתי אפשרי. ליידי רבקה ווסט, עיתונאית וסופרת בריטית שנונה ומוערכת מאוד (גם על-ידי הגנרלים), כתבה בספרה "הקנה החושב" כי "לפני המלחמה נראה המדע הצבאי כמדע לכל דבר בדומה לאסטרונומיה. אך לאחר המלחמה, הוא דומה יותר לאסטרולוגיה".

ולסיום: סיפור על מגבלות הנבואה. בשלהי מלחמת יום הכיפורים סיירו ברמת הגולן שלושה סופרים - חיים גורי, ס. יזהר וחנוך ברטוב. בנפח, הם פגשו את רפול, שהיה אז מפקד האוגדה המקומית.

יזהר שאל אותו: "כמה זמן זה עוד יימשך?". ענה לו רפול: "אני מעריך שכשבוע-שבועיים"; יזהר חידד את השאלה: "אני מתכוון לסכסוך הישראלי-ערבי", ורפול השיב: "קראתי בספרי ההיסטוריה שסכסוכים כאלה נמשכים 200 עד 300 שנה לפחות. מאז קרל נטר במקווה-ישראל עברו 100 שנה, אז אני מעריך שיש לנו עוד 100 או 200 שנה".

יזהר הקשה שוב: "ונראה לך שעם ישראל יעמוד בתחזית שלך?". ועל כך ענה רפול: "בתל עדשים לא שואלים שאלות כאלה".

ולכן, אם כעת מישהו עוד יתעקש לשאול "מה יהיה?", הרי שעבורו, עקב מחסור במקום ובעיקר בשל המחסור בתשובה כנה, יהיה אפשר להשמיש שוב את האמירה היהודית המוכרת: יהיה טוב.

יוסף ארגמן, היסטוריון צבאי