כלבי רוח

בגיל 14 בערך, חברתי הטובה שמעה "בקסטריט בויז", אני האזנתי לניק קייב, והסכמנו שלא להסכים. למזלנו כשזה הגיע לקולנוע, היתה לנו נקודה משותפת. השגנו את "כלבי אשמורת" בהשאלה מחבר, ומהר מאוד פתחנו בתחרות של מי ראתה אותו יותר פעמים.

במשך שבוע אחד הגענו לשבע פעמים. מצאנו את עצמנו יושבות על השטיח בחדרה, כשפס הקול המנתנגן בעוד הדמויות מפזרות הרבה אבק שריפה ודם, תמיד ברקע. הקלטת, אגב, לא הוחזרה לבעליה מעולם.   

מר לבן (הארווי קייטל), מר כתום (טים רות', ככל הנראה בהופעת חייו), מר בלונד (מייקל מדסן), מר ורוד (סטיב בושמי הנוירוטי והמופלא), מר כחול (אדוארד באנקר שמחוסל די מהר) וכמובן מר חום (טרנטינו בעצמו) הם חבורה של ילדים רעים בסך הכל, אבל מהסוג שכולם אוהבים לאהוב. הסיפור די פשוט: הם יוצאים לשוד שאמור לסדר אותם לתקופה ארוכה, חלקם מכירים ממשימות קודמות, וכולם הסכימו כי הם סומכים-חייבים משהו לג'ו (לורנס טירני), הבוס הגדול.

כדי שלא יוכלו להלשין זה על זה, הם מחויבים לקרוא אחד לשני בשמות קוד, ולהיות לבושים אותו דבר, כך שהעלילה באופן מאוד נוח מצדיקה את הכינויים והחליפות, שמסגננים את כל העסק ומבהירים לנו שמדובר בדמויות, ולא באנשים. הסרט מתרחש כמעט כולו בלוקיישן אחד, למעט קטעי השוד והפלאשבקים על עברם של השודדים - מה ששוב מחזק את התחושה שמדובר ביצירה, שמזכירה הצגת תיאטרון ולא רק קולנוע.

היינו מזמינים אותם לבירה, אם הם לא היו יורים בנו. הטריילר.

כל זה טוב ויפה, אבל הדיאלוג, השיחות הקטנות שכוללות פרטים יומיומיים ואנקדוטות, או כמות הפעמים שמראים לנו את מר כתום, שהוא בעצם סוכן סמוי, חוזר על הסיפור שלו כדי שיישמע אמיתי, מייצרות הזדהות. הדמויות נראות לפרקים אנושיות כל כך, שהיינו רוצים לארח אותם אצלנו בסלון לאיזו בירה וסרט פורנו, אם לא היה קיים חשש שהם יירו בנו כשהשליח של הפיצה יצלצל בדלת.

המעברים מרגעים ארוכים של דיאלוג, שלא בהכרח מקדם את העלילה (המונולוג של בושמי על למה הוא לא נותן טיפים, למשל) לסצנות רוויות בלגן, כמו זו בה רות' שרוע במושב האחורי של מכונית (צורח בקולי קולות שהוא הולך למות ובהחלט נראה כך עם כל הדם שיוצא ממנו בעוד קייטל מנסה להרגיע אותו), משאירים את הצופים מבולבלים. זה סרט אקשן שלא צריך לקחת ברצינות, או משהו קצת אחר?

רציני בצחוק

כנראה שלזה בדיוק התכוון ה"משורר". טרנטינו, היום בן 47 וככל הנראה מתכנן חלק שלישי ל"קיל ביל". הוא אוהב לערבב, את הסרטים שלו ואת הקהל. הוא נקרא על ידי הוריו על שם "קווינט", דמות שמגלם ברט ריינולדס בסרט "Gunsmoke" מ-1955. האיש שנקרא על שם דמות מסרט, השיג את רוב ההשכלה שלו בתחום מצפייה בסרטים בחנות הווידיאו בה עבד.

אדונים בכל הצבעים. מתוך "כלבי אשמורת"

טרנטינו מעיד על עצמו שהבמאים המשפיעים עליו הם מרטין סקורסזה, בריאן דה פלמה, הווארד הואקס, סרג'יו לאונה וז'אן לוק גודאר. לא מפתיע אם כך, שסרטו הראשון הוא סרט פשע עם דמויות שמתנהגות כאילו נשלפו ממערבון, בצירוף סגנון ועריכה מקוטעת שמזכירים קולנוע צרפתי.

הסצנה הבלתי נשכחת, למי ששרד אותה, כשמר בלונד מחליט לשחק קצת עם השוטר שתפסו, מדגימה את העניין יפה. מתנגן שיר כיפי ברקע ("Stuck in the Middle With You", שחזר להיות להיט לאחר מכן), ומר בלונד רוקד כמו אינדיאני מטופש מסביב לשוטר הקשור והחבול. אין מה לעשות, זה די משעשע. אבל אז הוא מחליט לחתוך לו את האוזן. לא רואים את זה ממש עד שהוא מסיים, ובמובנים רבים זה הרי הרבה יותר גרוע.  

עכשיו כבר לא ברור אם הצופה אמור לצחוק או לבכות. לפני שהוא מספיק להחליט, מר כתום המדמם פתאום מגלה כישורי ירי מרשימים. הוא מספר לשוטר שגם הוא בדיוק כמוהו, אבל אז מגיעים עוד כמה חבר'ה ואדי פשוט יורה בשוטר המסכן, והסיפור ממשיך הלאה, עד לסופו העקוב מדם. כששאלו את טרנטינו שנים אחר כך על סצנות מ"קיל ביל", הוא אמר שהקטעים האלימים בסרטיו הם "קודרים, מצחיקים, יפים ודוחים – הכל ביחד".

בין בדיחה ליצירת מופת

כל סרט של טרנטינו נתון לוויכוח אם מדובר ביצירת מופת מורכבת, או בבדיחה של הבמאי השחצן, שעשה לא מעט בלגן בתור ראש חבר השופטים השנה בפסטיבל ונציה, על חשבוננו. כשטרנטינו נשאל במסיבת העיתונאים בביקורו בארץ בשנה שעברה איך כתב את אחת הסצנות מ"ממזרים חסרי כבוד", הוא ענה שזה פשוט קרה, הוא לא תכנן או הבין באותו רגע שיש לו סצנה מוצלחת ביד. הוא טרח להוסיף: "כתבתי אותה בעט. אתה לא יכול לכתוב שירה על מקלדת".

ההתבטאות הזו, בצירוף המשפט המסיים את מ"מזרים חסרי כבוד" - "אני מאמין שזו יצירת המופת שלי", מראה עד כמה ההצלחה של טרנטינו עלתה לו לראש. ב"כלבי אשמורת" הוא עדיין שמר על המניירות פשוטות, כי הוא עוד לא זכה איתו בשמונה פרסים בפסטיבלים שונים.

הירי המשולש. אין יותר אנטימי מזה.

"כלבי אשמורת" מלא ברמזים לדברים שטרנטינו עמד לעשות בסרטיו הבאים, כמו האלימות המתפרצת ב"קיל ביל" והבקיאות בשפה הקולנועית וההיסטוריה של הקולנוע שבאה לידי ביטוי ב"ממזרים חסרי כבוד". אבל, דווקא הצמצום שבו, המייצר אינטימיות של הצופה עם הדמויות, כבר לא קיים בסרטיו האחרים. "כלבי אשמורת" הוא כמו ארוחה לאור נרות מול זיקוקי הדינור נוסח יום העצמאות של סרטיו האחרים. שניהם מהנים, אבל יש איכות אחרת וקרובה יותר בראשון.

ממש כמו חברתי ואנוכי, נראה שגם טרנטינו שוכב על הרצפה ומתייחד עם סרט הביכורים שלו. "הוא נעשה עם התשוקה שאני מכניס בכל דבר שאני עושה, חוץ מהסרט הראשון שלי. אותו עשיתי בלהט שלא יהיה לי שוב כנראה אי פעם", הודה.