הוא יכול להעציב או לשמח אותי בכמה מילים
במהלך השנים פיתחתי שריון שהלך והתקשה עם הזמן. ולכן אני מנסה, מראש, להימנע מפגיעה אפשרית, הרבה פעמים לא מצליחה לתת הזדמנות אמיתית לקשר, לבחור, לעצמי, כי אני מבוהלת, מביאה לשם את חוסר הביטחון שלי באהבה
אני חושבת שלשאלה הזו יש מגוון תשובות, אבל שני דברים עיקריים נמצאים בבסיס: הדבר הראשון הוא לקבל את האדם שמולנו כמו שהוא, לא לבקר אותו ולא לנסות לשנות אותו, פשוט לתת לו להיות מי שהוא. הדבר השני הוא לקחת את זה בפרופורציה, להבין שגם אם זה לא יצליח, אז הכל בסדר, שאנחנו עדיין שווים, והחיים שלנו הם בדיוק אותם החיים שהיו לפני כן.
בזמן האחרון, ובמיוחד בפגישה הרביעית שלי עם ד"ר נורית מרקוס, במסגרת פרויקט אהבה במעקב, הבנתי שאני לא ממש יודעת לעשות אף אחד מהדברים האלו.
חוסר ביטחון באהבה. העניין הזה עובר כחוט השני במהלך כל הפגישה, מצליח להסביר שני סוגי התנהגויות שלי, כביכול כל כך שונות זו מזו, אבל כשאני מעט חושבת על זה, אני מבינה ששתיהן מגיעות בדיוק מאותו המקום: אני רוצה להרגיש בטוחה. ואהובה. ונראה שאני לא ממש יודעת איך להרגיש ככה, ממגוון סיבות. זה כנראה נאיבי לחשוב שלא תהיה לזה השפעה על החיים שלי, לא?
אז מצד אחד, אני מנסה להבין, כמה שיותר מהר, אם האדם שמולי מתאים לי, ואני לו. אני מביאה לשם הרבה שאלות, ותהיות, מנסה להבין האם הבחור באמת בשבילי, ואני בשבילו, כי במהלך השנים פיתחתי שריון, שלא רק שנשאר שם, אלא גם הלך והתקשה עם הזמן. ולכן אני מנסה, מראש, להימנע מפגיעה אפשרית, הרבה פעמים לא מצליחה לתת הזדמנות אמיתית לקשר, לבחור, לעצמי, כי אני מבוהלת, מביאה לשם את חוסר הביטחון שלי באהבה.
ומצד שני, אני מעניקה לבחור הרבה כוח, כבר בתחילת הקשר. גם זה מגיע מחוסר הביטחון באהבה, אבל זה מפני שיש דרך מסוימת בה אני מרגישה בטוחה. למשל, כשבחור שולח לי סמס בבוקר, שואל מידי פעם מה שלומי, כשאני מרגישה שהוא רוצה לבלות זמן איתי - הדברים האלו מאפשרים לי להרגיש בטוחה. וכשאין את הדברים האלו, אני מתקשה להרגיש בטוחה בקשר, בטוחה בבחור, בטוחה שהוא באמת רוצה אותי. וכל דבר קטן, במצב הזה, של חוסר הביטחון, כל דבר קטן משנה לי.
כמה עצוב, כמה מדהים, כמה אידיוטי וכמה מרגש
אני לאט לאט מבינה שאני ניצבת כאן מול אמת גדולה, שכדאי לי להתמודד איתה, פעם אחת ולתמיד. כן, אני מעניקה לבחור שאני יוצאת איתו, עוד לפני שאני בכלל קוראת לו "חבר שלי", או "בן הזוג שלי", כשהוא עדיין "הבחור שאני יוצאת איתו", אני מעניקה לו הרבה כוח. הוא יכול בהינף צלצול, במחי סמס, מאותו הזמן שהוא נכנס לחיי ואני מחליטה שאני נותנת לזה, לו, לנו, הזדמנות אמיתית, מהרגע הזה, הוא נהפך להיות דמות משמעותית בחיי. הוא יכול לשמח או להעציב אותי בהינף מילים בודדות, מעשים קטנים של כן או לא להתקשר, כן או לא לשלוח סמס, הכל כה קטן ועם זאת כה רב משמעות, והוא בטח לא מודע לזה בכלל. כמה עצוב, כמה מדהים, כמה אידיוטי וכמה מרגש. הכל ביחד ושום דבר לחוד. כי זה בעצם ממש נחמד, מה שאני עושה, ההתמסרות הזו שלי, ויחד עם זאת, זה גם ממש ממש דבילי.....
אני יוצאת החוצה, אל הרחוב, ומרגישה שהפגישה הזאת גבלה בגאונות. לא עניין אותי בכלל יותר אם אני כמו כולם, אם נורית אומרת לי את מה שהיא אומרת כי היא מבינה אותי, את שירי, או כי היא מבינה את כלל האנושות. הבנה מדוייקת, מופלאה, עמוקה וגאונית. זה לא עניין אותי, כי היא אמרה לי דברים מדוייקים כל כך, נכונים כל כך, שכל מה שיכולתי לעשות זה להיכנע להם, להבין כמה הם נכונים, ולחשוב מה אני עושה איתם מכאן והלאה.
אז מה, באמת, אני עושה?
מנסה לשפר, כמובן, ללמוד איך כן לקבל את בן הזוג שלי כמו שהוא, ואיך לא לקחת את הכל ברצינות תהומית כל כך.
ובינתיים, עד שאלמד איך, אני מציבה אתגר לכל הגברים שם בחוץ: לכולנו יש את השריטות שלנו. זה הרי חלק מההגדרה שלנו כבני אדם, אנושיים. לכל אחד יש את השריטות שלו. זה לא שאני חושבת שלמי שנמצא בזוגיות אין שריטות, ורק מי שרווק, שרוט לאללה. אני חושבת, שהחוכמה היא למצוא מישהו שידע להכיל אותך, אותך ואת השריטות שלך. וכל מי שרווק, רווק ורוצה בזוגיות, פשוט לא הצליח עד היום למצוא מי שיכיל את השריטות שלו. זה הכל.
אז גברים יקרים, דרוש גבר שיכול להכיל (גם) את השריטות שלי (יש שם עוד הרבה דברים מעבר, לא לדאוג...). מי מרים את הכפפה???
