זהו עולם ללא סודות. תתרגלו
אחרי שנחשפו מאות אלפי מסמכים שתיעדו את מימדי הקטל היומיומיים בעיראק, המציאות השתנתה לגמרי: מעתה יהיה קשה בהרבה לטייח ולהסתיר את האמת רק כי היא "סודית"
אפשר לחשוב שהוא אנרכיסט חסר אחריות ואפשר לראות בו אידיאולוג חדור-שליחות. אפשר לתאר אותו כתומך טרור או כלוחם שלום. אפשר לראות בו תאב פרסום, ואפשר לראות בו גם אדם שמסור לרעיון.
אבל דבר אחד בטוח: מייסד ויקיליקס, ג’וליאן אסאנג’, שינה השבוע את מהלך ההיסטוריה. לא בכך שהכריע מלחמה, ולא בכך שהמליך מלכים או בכך שרצח ראש ממשלה; הוא העביר, בצורה הרועמת ביותר, מסר חד למנהיגי העולם היום ובעתיד: היכונו לקראת עולם ללא סודות.
ואמנם, גם על העולם הזה - שלא יהיו בו סודות - אפשר לחשוב דברים שונים ("עולם ללא סודות" הוא מונח שטבע פרופ' ניב אחיטוב מאוניברסיטת תל-אביב בספר שזו כותרתו).
דומה שעל המישור האישי כבר נכתבו הררי מאמרים בעקבות הפגיעות של גוגל, פייסבוק ודומיהן בפרטיות, אבל פרסום המסמכים הסודיים של הפנטגון אודות המלחמה בעירק, מכין אותנו לעולם ללא סודות גם במישור הציבורי והממשלתי.
אין פלא אם כך שאסאנג’ לא הפך בסוף השבוע הזה ליקיר הטוקבקיסטים, שרבים מהם איחלו לו גורל דומה כמו לקורבנות העינויים שאותם חשף. אך מעבר לבעיה המוסרית שבתגובה כזו, יש בה גם בעיה לוגית.
אם יש מישהו שחושב שאין פסול במעשים שנעשו בעירק, מדוע הוא כל-כך מוטרד מפרסומם? אל תקפצו, אני יודע את התשובה בעצמי: חשיפתם עלולה להקשות על הבחורים האמריקנים הטובים, אלה שמובילים את המלחמה העולמית בטרור, ולגרור אותם לערכאות בינלאומיות.
בפועל, אין חשש שזה יקרה, אבל זה האיום שמצטייר בעיני רבים, ולמעשה האיום הזה לא יקשה עליהם להמשיך בעינויים או להעלים מהם עין. הוא רק יקשה עליהם לנהוג בצביעות.
זו המשמעות האמיתית של עולם ללא סודות. אי אפשר להמשיך לחתום על אמנות נגד עינויים ולטעון שאנחנו - האמריקנים, העירקים, האיראנים, האירופים או הישראלים - מקיימים את החוק הבינלאומי, ובמקביל, להנהיג מדיניות שנוגדת את ההצהרות שלנו או לגלות סובלנות כלפי מעשים כאלה.
מי שחושב שבמלחמה מותר לענות ומותר להרוג אזרחים בהמוניהם - בבקשה, שיתכבד ויסביר זאת, שיתכבד וישכנע את הציבור, שיתכבד ויטען נגד המוסרנות והטהרנות של מי שחושבים שמעשים כאלה לא רק נוגדים את החוק הבינלאומי, אלא גם פסולים מוסרית.
אך מי שרוצה להתהדר בערכים ליברלים, במוסריות שלו, בערכים של קדושת החיים וטוהר הנשק - שיתכבד ויקפיד עליהם, ושיעמיד לדין את העבריינים שבקרבו ושיהיה שותף למאבק בתופעות שכאלה ולא בטיוחן.
עם זאת, צריך לעדן מעט את המסר. עולם ללא סודות לא יהיה באמת ללא סודות כלל - הוא רק יהיה בלי הסודיות המופרזת שהשלטונות שלנו מורגלים בה, והוא לא יאפשר לסווג כל אי-נעימות ומבוכה כ"סודית", כי הדברים האלה יתפרסמו.
כמות הידיים שעוברים מסמכים סודיים בצה“ל ובגופים דומים במערב מוכיחה שהם לא באמת כל-כך סודיים, אלא שמחבריהם פשוט לא רוצים שהציבור יתוודע אליהם, והרבה פעמים זה כך גם כשברור שהמודיעין של האויב מודע לתוכנם כבר ממזמן.
המידע המסווג באמת נשמר בקרב קבוצה קטנה של יודעי סוד, ומועבר רק למי שחיוני ביותר שיידע אותו. על מידע כזה יהיה אפשר להמשיך ולהגן גם בעתיד, תוך השקעת מאמצים ניכרים, שיחייבו להתמקד רק במה שסודי באמת.
יש להתרגל לרעיון שמה שמוגדר כסודי רק משום שהוא מעורר מבוכה ורק כי הוא מאפשר לנו להמשיך בהונאת הציבור, סופו - בעולם של ויקיליקס הנוכחי והויקיליקסים שיבואו בעקבותיו - להפוך לנחלת הכלל. זה העולם, תתחילו להתרגל.
רועי פלד, מנכ"ל התנועה לחופש המידע
לפנייה לכתב/ת 
