הפרדה גזעית בחסות הכנסת
הצעת החוק שתאפשר לישובים הקהילתיים לפסול את חברותם של תושבים ערבים, לא רק דורסת את פסיקות בג"ץ הקודמות בנושא, אלא גם פוטרת את היהודים מהתירוצים המפולפלים בהם השתמשו עד כה - ומעגנת בחוק גזענות טהורה
תחת הכותרת האפרורית והמטעה "תיקון פקודת האגודות השיתופיות" צפוייה לסלול ביום רביעי ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת חוק עוקף בג"ץ שאין דרך הגונה להגדירו אלא כחוק אפרטהייד.
עשור לאחר שהורה בג"ץ ליישוב קציר בוואדי ערה לקבל לחברות את משפחת קעדאן הערבית, ושלוש שנים לאחר פסיקה דומה נגד מצפה רקפת שבגליל, תבוא החרפה לסיומה בתגובה ציונית הולמת: לוועדות הקבלה של היישובים הקהילתיים תהיה סמכות חוקית לקבל רק יהודים. בלי בג"ץ ובלי בטיח.
בשפה מכובסת ומצוחצחת, קובעת החקיקה המוצעת כי ועדות הקבלה ביישובים הקהילתיים יהיו רשאיות לפסול את מועמדותן של משפחות "הלוקות בחוסר התאמה למרקם החברתי-תרבותי של היישוב ושיש יסוד להניח כי יהיה בו כדי לפגוע במרקם זה".
במילים אחרות, אם עד כה היו ועדות הקבלה צריכות לגלות מידה של יצירתיות כדי להקריץ תירוצים שיטשטשו את דחיית המועמדים על רקע אתני-לאומי הרי שעכשיו, כפי שנאמר במקורות, הכל צפוי והרשות נתונה. ערבים - לא אצלנו, לפי חוק.
אין ויכוח על זכותם של הצמחוניים מאמירים להתגוננות מפלישה של קרניבורים או של חובבי המדיטציה ממצפה הררית לרחף באין מפריע; אלא שאותן קהילות הן באמת מיוחדות. זאת, בשונה מעשרות היישובים הקהילתיים הפזורים בארץ, שהמאפיין התרבותי העיקרי שלהם הוא העובדה שאוכלוסייתן היא יהודית וציונית. לא בדיוק אוכלוסייה מאויימת או בסכנת הכחדה, שזקוקה להגן על מרקמה הייחודי.
מושג על המעשיות המיידית של החוק החדש ניתן כבר לפני מספר חודשים, כאשר בחלק מהישובים מיהרו לקבוע תקנונים שמנעו באופן פרקטי קבלת ערבים. במצפים יובלים ומנוף שבמשגב נדרשו מועמדים להצהיר על נאמנותם לחזון הציוני, ובמצפה אביב נדרשו המועמדים לקבלה להצהיר על הזדהותם עם ערכי הציונות ועם הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
לא שמשפחות ערביות עומדות בתור כדי לעבור אל היישובים הקהילתיים שהוקמו ע"י הגופים הציוניים במטרה לייהד חבל ארץ זה או אחר. כנראה שלא מהכיוון הזה יבוא המזור למצוקת הדיור הנוראה של החברה הערבית, שמאז הקמת המדינה לא הוקם עבורה אפילו ישוב אחד, למעט עיירות הבדואים הנחשלות בנגב.
וכמו להוסיף חטא על פשע, ברשויות הערביות גם אין תכניות מתאר מאושרות הנותנות תשובה כלשהי לגידול באוכלוסיה ולאיכות החיים הירודה. ועוד לא הזכרנו ערים כמו נצרת-עילית, צפת וכרמיאל, בהן קמות יוזמות שונות ומשונות - לעיתים ממש בידי הממסד העירוני - שמיועדות לדחוק את הערבים החוצה או למנוע את קליטתם.
ההפרדה בין יהודים וערבים בישראל של שנת 2010 היא כמעט מוחלטת. לגבינו היא שקופה, אנחנו כבר רגילים. אבל מבקרים מן החוץ רואים - ואינם מאמינים: החינוך נפרד, העסקים נפרדים, מקומות הבילוי שונים, התקשורת, השפה, הפוליטיקה, כמעט הכל... וגם המגורים.
מציאות זו היא גם תולדה של בחירה מצערת של יהודים וערבים כאחד, והיא החומר המזין את הניכור ההדדי המעמיק.
בתקווה לשנות את המצב נעשים ניסיונות אמיצים שונים - במיוחד בערים ובאזורים מעורבים - לפרוץ את הגבולות ולהשתלב. החל מפיתוח מסגרות חינוכיות מעורבות, דרך שיתוף פעולה כלכלי וכלה בבניית מרקם של שכנות טובה וחיים משותפים. נסיונות אלו התמודדו עד היום עם מציאות של הפרדה דה-פקטו. אך מהיום תהיה זו הפרדה דה-יורה, לדיראון מדינת ישראל.
אמנון בארי-סוליציאנו, מנכ"ל שותף בעמותת קרן אברהם לקידום שילוב ושוויון בין אזרחים יהודים וערבים
לפנייה לכתב/ת 
