המקום בו כולם לוחצים לך את היד
"במעט צרפתית, מעט אנגלית והרבה התרגשות ניסינו להסביר את המהות והסיבה לשהותנו פה". משלחת סטודנטים מאוניברסיטת בן גוריון נסעה להתנדב באפריקה במדינות בנין (כן, יש כזה מקום) וקמרון. דיווח מהשטח
"בנין?! איפה זה לעזאזל? התכוונת לג'נין? מה יש לך לחפש שם? לאפריקה אתה אומר, טוב...תהיה חזק...". אלו רק חלק מהתגובות שקיבלנו (אנחנו, חברי המשלחת - זיו רומק, רותם קלס, ליאל ברי, רלי שחר, עמרי אלפרן, מיכאל ברנשטיין ויהל שמש) מחברינו כשסיפרנו להם שיעדנו הוא בנין, אפריקה. 15 שעות טיסה, שתי תחנות ביניים ועייפות מצטברת של סטודנט שזה עתה סיים את חובותיו האקדמיות, פתחו את מסענו ליבשת למודת הסבל. אין בלבנו ספק ששלושת החודשים הבאים יהוו עבורנו חוויה מרחיבת אופקים ומלאת עשייה.
זו הפעם הרביעית בארבע השנים האחרונות בה יוצאות משלחות סטודנטים מתנדבים מאוניברסיטת בן גוריון ליבשת אפריקה. היוזמה הייתה של ד"ר תמר גולן, שגרירת ישראל במספר מדינות אפריקה לשעבר והעומדת כיום בראש "מרכז אפריקה" באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. אגודת הסטודנטים של האוניברסיטה היא שותפה ליוזמה ואחראית על פעולת המיון וההכנה ומאפשרת לנו את החיבור הבלתי אמצעי לחיים ביבשת. הפעם התפצלנו לשלוש מדינות ביבשת השחורה, בנין, קמרון ואנגולה.
רפובליקת בנין היא קולוניה צרפתית לשעבר המקיימת משטר דמוקרטי יציב משנות ה-90 של המאה שעברה. בהיסטוריה העשירה של המדינה, שזורים סממנים של פולחן ה"וודו", ממלכות עתיקות ועבר של סחר בעבדים.
זאת מדינה קטנה בעלת אקלים סאב-טרופי ונוף מגוון. מספר התושבים כשבעה מיליון וחצי, שמרביתם חיים בקוטונו - בירתה הכלכלית של המדינה.
הצרפתית היא השפה הרשמית, לצד מספר שפות מקומיות. בנין אינה שונה ממדינות אחרות ב"עולם השלישי" וסובלת מאחוזי אבטלה גבוהים, תמותת תינוקות גבוהה, ועוני של מרבית התושבים. עם זאת, ניכרת עתה מגמת עלייה בהשכלה האקדמאית בקרב הדור הצעיר וניצני התפתחות בתחומים שונים.
עם הנחיתה התקבלנו במסיבת עיתונאים מיוחדת בשדה התעופה ובפעם הראשונה, נדרשנו להיות הפנים של מדינת ישראל באפריקה. במעט צרפתית, מעט אנגלית והרבה התרגשות ניסינו להסביר את המהות והסיבה לשהותנו פה. בראש מקבלי פנינו היה שגריר ישראל בבנין, מר בני עומר, והוא גם שליווה אותנו אל "סונגהיי" (Songhai) – כפר נוער חקלאי שיהיה ביתנו בחודשים הקרובים. בדרכנו לכפר נחשפנו לנוף האפריקאי של בקתות עץ ופחונים לצד עצי קוקוס, נשים הצועדות בצידי הדרך ומרכולתן על ראשן בעוד שתינוקן קשור לגבן, דוכנים למכירת דלק בבקבוקים בגדלים שונים. בנסיעה בין מאות אופנועים, מעט מכוניות, גשרים וכביש מקרטע התקרבנו אל פאתי פורטו נובו (הבירה ההיסטורית של המדינה). בתוך עיר זו, בין השווקים, מצאנו את הפנינה הירוקה הנקראת 'סונגהיי'.
הכפר החקלאי, הוא מיזם סביבתי בעל מטרות חברתיות השואף לצמצום העוני על ידי חקלאות. הכפר הוקם ב-1985 על ידי האב גודפרי, כומר אפרו-אמריקני שגדל והתחנך בניגריה. בשהייתו בארה"ב לצורך לימודים אקדמאיים, הוא צפה בטלוויזיה ברעב השורר באתיופיה, והתעוררה בו תחושת המחויבות לשורשיו האפריקאיים. האב גודפרי חזר ליבשת והקים את הכפר החקלאי. התפישה בכפר מבוססת על שימוש במינימום משאבים להפקת תוצר מקסימלי. תהליך הפקת האנרגיה ומחזור האשפה נעשה על ידי משאבים טבעיים, ובמטרה לצמצם את הפגיעה הסביבתית.
מיזם סביבתי-חברתי השואף לצמצום העוני על ידי חקלאות
'סונגהיי', שמו של הכפר, נבחר כזכר לממלכה ששלטה באזור במאה ה-15 והתאפיינה בחוזק פנימי וחתירה ליכולת קיום עצמאית. האב גודפרי הקים כאן מערכת אינטגרלית המושתת על ערכים של שיתוף פעולה, אחריות אישית, ומעורבות חברתית.
היחס החם לו אנו זוכים מקל עלינו את ההתאקלמות ומאפשר לנו להכיר וללמוד את התרבות, המנהגים ודרכי החיים כאן. ישראל, נתפשת כ"ארץ הקודש", והיא מקור להערצה בקרב התושבים גם כמעצמת ידע, התפתחות וחדשנות בתחומים רבים. באמצעות המחלקה לשיתוף בינלאומי של משרד החוץ, מקיימת קשר מקצועי-אגררי ועוזרת בהרחבת בסיס הידע במרכז החקלאי.
קיבלנו טעימה מחייו של חקלאי כפרי בבנין כשנדדו בשבוע החולף בין הענפים השונים בכפר - עופות, דגים, גידולי פירות וירקות וייצור מיצים וסבונים מהטבע. האין זה אבסורד שכיוצאי ארץ זבת חלב ודבש, הידועה ביכולותיה החקלאיות, הרחקנו עד מערב אפריקה כדי להתנסות בעבודת כפיים חלוצית? ואף לגלות עד כמה הפשטות שבה מסבה לנו הנאה?
בבואנו ליבשת אפריקה אנו לוקחים עמנו את הערכים והאידיאולוגיה שגדלנו עליהם ובצניעות, סבלנות והרבה רצון מנסים למצוא את המקום בו נוכל לתרום. האב גודפרי ופועלו הם אות חי ונושם שכאן לא עומדים מנגד למראה העוני והאבטלה, ולא נכנעים למחסור ולתחושת חוסר האונים. כאן נלחמים על הזכות ללמידה, פיתוח והגשמה עצמית, והופכים ממילים למעשים את המונח שטבע נשיא ארה"ב ברק אובמה: "Yes, We Can!"".
"עברו רק 5 ימים מאז שהתחלנו אנחנו - נעה עמיר, ענבר קופרשמידט, מעין בר און, אפרת סופר, אוהד איש שלום, אסף כרמלי ושחר מכלוף - את מסענו באולם הנוסעים היוצאים של נתב"ג ועכשיו, אנחנו מכינים את ארוחת ערב שישי הראשונה שלנו בקמרון, כמו משפחה אחת. כבר התרגלנו למים הקרים במקלחת, להפסקות בזרם החשמל, ואיננו לוקחים כמובן מאליו אפילו את נוכחותם של שירותים תקינים.
"סאנצ'ו" (Santchou) בלב קמרון, המדינה שבמרכז אפריקה, היא ביתנו - המוסיקה, הריחות והפרצופים כבר נראים מוכרים. לפני ארוחת הערב, פרנסיס אנפונגאן ואיזבל אטוני, נציגי העמותה המארחת אותנו "אדינגה"(EDINGUE) , הראו לנו מהי מסיבה קמרונית אמיתית. רקדנו את ה"מאקוסה" ואת ה"ביקוסי" עם הכתפיים והמותניים, הרגשנו את הקצב והשמחה שבמוסיקה שלהם והשמענו גם מוסיקה ישראלית. אנחנו מתגוררים באכסניה הממוקמת במרכז איזור סאנצ'ו- פונגווה, במקום בו נמצאים השווקים הגדולים.
מלבדנו, סאנצ'ו היא בית ל-51,000 תושבים, המורכבים משני שבטים עיקריים – "מ'בו" ו"במיליקה" המאכלסים כ-28 כפרים באזור. מבחינה דמוגרפית, רוב השבטים הם נוצרים, מעט מוסלמים. הנישואין הם מונוגמיים או פוליגמיים (ריבוי נשים), לפי בחירת בני הזוג. בכפרים ניתן לראות יותר יחסים פוליגמיים מאשר בעיר. לפי מסורות מסוימות, לאישה הראשונה יש הזכות לבחור את האישה השנייה, וזאת כדי לשמר יחסים תקינים במשפחה ושיתוף פעולה מיטבי בביצוע מטלות הבית.
72% מכלכלתה של סאנצ'ו מבוססת על חקלאות - קפה, קקאו, תירס, אורז, בננה ועוד. החקלאות עדיין מתבצעת בשיטות המסורתיות ואינה נתמכת באמצעים טכנולוגיים מודרניים.
חינוך ילדים הוא חובה כאן, ובבתי הספר מלמדים מידע כללי ומידע טכנולוגי באנגלית או בצרפתית. ילדי הבית ספר לבושים בתלבושת אחידה, שיערם קצר והם ממושמעים מאד ומסורים ללימודים מתוך הבנה שהשכלתם קריטית לעתידם. רמת התכנים הנלמדים הפתיעה אותנו לטובה מאחר שחלק מהמקצועות התיכוניים פה נלמדים בארץ רק באוניברסיטה. מספר התלמידים בכיתה נע בין כמה עשרות ועד 130 תלמידים בכיתה. באוניברסיטאות, כאלף סטודנטים יכולים לשבת יחד באותה ההרצאה!
תושבי המקום מאמינים מאד בקסמים ומעשי כשפים, ובסאנצ'ו ישנם רופאים מסורתיים המטפלים באנשים שקוללו או נפלו תחת כישוף. בשעת הצורך, האנשים אף עורכים טקסים פולחנים כדי לגרום לגשם להפסיק.
לאחר יום טיסות ארוך מישראל, אספו אותנו משדה התעופה בדואלה, הבירה הכלכלית של קמרון, מר אלון מלכיאור, סגן שגריר ישראל בקמרון ונציג מקומי מהשגרירות, הארי פון אצ'א. הצטרפו אליהם גם פרדיננד ופרנסיס מארחינו מעמותת "אדינגה" הפועלת במחוז. נסענו ביחד ליאונדה הבירה, שם בילינו יומיים נעימים ובלתי נשכחים. שגרירות ישראל בראשות מיקי ארבל, לקחה אותנו תחת חסותה ודאגה שיהיו לנו כל הציוד והידע הנדרש כדי לגור בשלום בקמרון.
גם התושבים נתנו לנו להרגיש כמה הם שמחים לארח אותנו בכפר. לאחר שהות קצרה כבר אנחנו יכולים להגיד בשמחה שיש רצון הדדי, להכיר ולשתף פעולה כדי לייצר חוויה עמוקה ומשמעותית עבור כולם.
ואנחנו... אנחנו מאושרים! עדיין עובדים קשה בזמננו הפנוי כדי להתאים את ביתנו החדש לצרכינו ולנוחיותנו, מנסים להתרגל לחיים באזור כפרי בו הדברים הטריוויליים שיש בישראל פשוט אינם קיימים. אנחנו יודעים שעלינו לשים הכול בפרופורציה ולהוטים להתחיל בעבודה. כולנו חשים שלפנינו הרפתקה מופלאה. רק כך נוכל להפיק את המירב ולחוות חוויה מדהימה.על אף הקשיים שבדרך, אנו מוכנים להתמודד, אנו חזקים יחד והניסיון יעצים אותנו, כקבוצה וכיחידים".
לפנייה לכתב/ת 
