נפגעי אונס: הרשעה בלתי אפשרית

עבירות מין המבוצעות בקטינים הינן בין העבירות החמורות ביותר, אך התייחסות הרשויות לנושא אינה תואמת את חומרתו. החלטת בית המשפט העליון לזכות בסוף השבוע אב מאונס בתו בגין ספק שזכרונותיה "הטראומתיים" הושתלו במוחה על-ידי מטפלים, מעלה שאלות קשות במיוחד.

מחקרים רבים מצביעים על כך שרק מעטים מהקטינים מדווחים על עבירות שבוצעו בגופם. לפי נתוני המועצה לשלום הילד, בשנת 2008 נחקרו על ידי חוקרי ילדים 8,612 ילדים עד גיל 14 שנפגעו מעבירות מין ואלימות, וכ-59% מתוכם בגין התעללות במשפחה.

לדברי אנשי המועצה ואנשי מקצוע אחרים, שמדווחים כי המספרים האמיתיים גבוהים בהרבה, יותר מ-30% מהילדים לא חשפו בחקירתם הראשונית פרטים מלאים על הפגיעה. מתברר אפוא כי גם לגבי מתי המעט שמתלוננים, רבים הסיכויים כי תלונתם תסתיים ללא הרשעה, ולא בצדק.

לדוגמה, עקב מחסור אקוטי של חוקרי נוער, המתלוננים ממתינים לעתים חודשים ארוכים לחקירה. יתר על כן, רוב התלונות, מתברר, נסגרות בשל "היעדר ראיות" ו/או בזיכוי.

בין השנים 2004-2003 נפתחו במשטרה 5,605 תיקים בגין עבירות מין בקטינים, ובאופן מפתיע רק 366 מתוכם הסתיימו בהרשעה - 6.5%! וגם אם החל ההליך המשפטי, הרי שהוא נמשך לעתים למעלה מ-7 שנים, ועוד היד נטויה.

בין היתר, נקבע כי היעדר שינויים התנהגותיים נפשיים וגופניים בזמן אמת אצל הקורבן מחייבים הצבת רף ראייתי גבוה יותר להרשעה. בית המשפט היה ער לכך שנפגעים רבים מתפקדים היטב על אף הפגיעה המוכחת בהם, ואף על פי כן סבר שיש להקשות עליהם.

נדגיש: המחוקק לא סבר שיש להציב רף ראייתי חדש, ולא דרש ראייה חדשה לחיזוק עדות המתלוננת, שכן החוק מתיר להרשיע נאשם על סמך עדותה היחידה של המתלוננת - ודורש חובת הנמקה בלבד.

במילים פשוטות יותר, בכנסת כבר הבינו, בתום אינספור ישיבות ושמיעת מתלוננות שהופיעו בוועדות, ואחרי דיונים עם אנשי מקצוע שהביעו את דעתם ואחרי גילויים רבים שנחשפו כעבור שנים - כי ילדים שעברו תקיפה מינית במשפחתם נושאים עמם צלקות לכל החיים, וכדפוס התנהגות ברור במקרים אלה - שותקים!

פסק הדין "הזיכרון המודחק" מציב עתה רף כמעט בלתי אפשרי. הרי מדובר באירועים שמתרחשים בתוך המשפחה, בחדרי חדרים, ללא עדים נוספים. ניתן לומר כמעט בוודאות כי יכולתו של ילד שבגר לדלות מזכרונו ראיות נוספות ממרחק של עשרים שנים היא אפסית.

גם שיקול זה הוא עוד נדבך שאין לו כל מקום. דרישת עדות מומחה ואף חוו"ד "מיוחדת" לתמיכה בעדות המתלוננת ולבחינת אמינות זכרונה, יורדת עד שורשם של כללים בסיסיים במשפט והופכת את המתלוננים לעדים "סוג ב'" שנדרשים להגיע לעדות בליווי מומחה.

חוות דעת מומחה יכולה להוות כלי נוסף בהליכים המשפטיים, אך היא בוודאי לא כלי חיוני והכרחי. בתי המשפט יכולים - ונדרשים - לבסס את הכרעתם על סמך עדות המתלוננת והתרשמותם ממנה ומעדות הנאשם.

במקרה דנן נקבע פה אחד, על-ידי שופטי בית המשפט המחוזי כי המתלוננת הייתה מהימנה, ואף בית המשפט העליון היה ער לשקריו של הנאשם, שכונו על ידו "פתטי".

עם זאת, לא סברו שופטי העליון כי שקרים אלה, ואף לא התופעות הפוסט טראומתיות הקשות מהן סובלת המתלוננת, מרימים את אותו רף ראייתי גבוה.

אם סבר בית המשפט העליון שיש "בעיה" בחוות הדעת, היה עליו להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי ולשמוע חוות דעת נוספת ועצמאית.

אין זה הוגן שכתוצאה ממה שבית המשפט הנכבד ראה כ"מחדל" של התביעה, יצא החוטא נשכר. ספק רב אם עסקינן ב"מחדל" או בפגם, מאחר ועסקינן ביציר פסיקה חדשני ותקדימי. הזיכוי היה בלב כבד ואכן הלב כבד מנשוא.

עו"ד סימה סלע-פלקס, שותפה במשרד כבירי-נבו-קידר המלווה נפגעות גילוי עריות והטרדה מינית