"לא רואה ממטר" - יומנה של עיוורת מלידה

"מה! עוורים גולשים באינטרנט?"

"למה אין לך כלב נחייה?"

"איך אפשר לגדל ילדים בלי חוש הראיה?"

"איך את מבשלת?"

השאלות רודפות אחרי. החלטתי שהגיע הזמן לכתוב, לשתף את העולם בחוויה הייחודית שלי כאשה עיוורת, שחיה חיים מלאים ועשירים, עם ארבעה חושים בלבד.

נעים מאד: מרגלית טובי, חוגגת בקיץ הבא יובל להיוסדי. אני אמא של איתי, יפיוף בן שתים-עשרה, ונעמה, נסיכה בת שבע. במקצועי, אני סופרת ומספרת סיפורים.

הרשו לי, להקדיש את הטור הראשון שלי למורות השיקומיות היקרות לליבי. המורות הללו נתונות זמן רב במאבק מר על זכויותיהן ועל תנאי עבודתן, וטור זה הוא המעט שאני יכולה לעשות בשבילן.

נחזור להתחלה. רחוב סואן בלב מרכז עירוני הומה. המון רעש מסביב. אשה עיוורת צועדת עם מקל לבן לכיוון הצומת. היא עומדת בצומת, מאזימה לתנועה ולרמזורים המצפצפים. במרחק מה ממנה, עומדת אשה אחרת, מתבוננת בה בריכוז.

"את לא רואה שהיא עיוורת, תעזרי לה גברת!" פונה אחד מל"ו צדיקים אל האשה.

"זה מסוכן לעבור פה ככה, תעזרי לה במקום להסתכל עליה כמו..." נוזף באשה ל"ווניק אחר.

ירוק. האשה העיוורת, מהססת ואחרי עוד רגע היא חוצה. האשה בעקבותיה. היא פונה אל העיוורת בשמחה: "כל הכבוד! עשית את זה יפה מאד! את רוצה לחזור על זה שוב?"

נא להכיר: מורה שיקומית לעוורים.

אני "ממקלת" את דרכי בעולם מגיל ארבע-עשרה. כן, רק בכתה ט' התחלתי לצאת מהבית ללא ליווי, באופן עצמאי.

אמא שלי אמרה: "מקל? חס וחלילה... את לא תלכי עם מקל ברחוב. אבא ואני ניקח אותך לכל מקום, לאן שתירצי".

אלא שאני הרמתי טלפון נחוש לכתובת המתאימה וביקשתי מורה שיקומית שתבוא ללמד אותי את הדרך מהבית לבית הספר. כך התחיל הרומן שלי עם ה"מורות לחיים", המורות השיקומיות.

בין הבית לבית-הספר הפרידו כעשרים דקות הליכה, שישה כבישים, שני צמתים סואנים ואמא פולניה ממוצא תורכי. אמא, הפעם זה לא יעזור לך, שום הסעה. אלמד להגיע לשם בעצמי, כמו כל הילדים. גב' שמר, המורה השיקומית שלימדה אותי לא לפחד מהמקל, כבר מזמן בגן-עדן. אחריה באו רבות, מסורות, בלתי-נשכחות. הן עשו את מה שאמא לא כל-כך ידעה לעשות - לתת עצמאות.

מהרחוב הסואן, נעבור למטבח של אמא. מטבח? זאת הממלכה שלה. כאן מכינים ומגישים בורקיטס, עלי גפן ממולאים באורז ושמיר, דייסת אורז בחלב, ושאר מעדנים. המורה השיקומית ואני פלשנו לרגע למטבח. "בזהירות, לא להרים את הלהבה של הגאז, קחי את המצית ותדליקי" אומרת לי ג'וזי האהובה, ואמא מתבוננת בשתינו באימה: "שהיא תדליק אש לבד... זה מסוכן לא?".

למדנו להפוך חביתה, לפתוח קופסת שימורים ולקצוץ סלט קטן קטן. עברו שנים, והרחק ממבטה המבוהל של אמא, בדירת הסטודנטים שלי, למדנו לטגן שניצל, לאפות עוגת גזר ו...לבשל בסיר לחץ. קלי קלות. ג'וזי, היא נכנסה לחיי כשהיתי רק בת 17, ובעזרתה הפכתי מילדה תלותית לאשה עצמאית.

הן עמדו לשירותי בצמתים הכי חשובים בחיים. אוניברסיטה, מעבר דירה, עבודה חדשה, אני מתקשרת ל"הדרכה שיקומית שלום", מגישה את הטפסים הדרושים, ויש לי מורה למספר חודשים, שתלמד אותי בהתאם לצורך, להסתגל למקום או למצב החדש.

היכן כיתות הלימוד? איפה השרותים? היכן המכולת? קופת חולים? הבנק? בריכת השחיה? אני, חוש הכיוון שלי שואף לאפס, ובלי הדרכה... אלוהים ישמור!

ההדרכה הכי חשובה, הכי מרגשת שקיבלתי היתה כמובן הטיפול בתינוקות שנולדו לי. הרי לא יכולתי להתבונן באחותי ולראות כיצד היא מחתלת, או רוחצת, מחזיקה את התינוק, או מכניסה אותו למנשא? מישהו היה צריך ללמד אותי איך עושים זאת. אבל לא רק ניידות, עבודות בית וטיפול בתינוק. הן מלמדות הכל: עבודה במחשב, שלעוורים אינה טריויאלית כלל, תפירה וסריגה, ואם צריך, הן מלמדות גם את כתב הברייל.

עוורים מלידה, כמוני, או כאלה שהתעוורו בילדותם, לומדים ברייל כשהם מגיעים לבית הספר. בשביל אנשים שהתעוורו במהלך חייהם, לקרוא ברייל זו משימה כמעט בלתי-אפשרית. מי שבכל-זאת מעוניין ללמוד, מורה שיקומית תסייע בידו. רוב הלקוחות המקבלים את השירות הזה הם קשישים שאיבדו את מאור עיניהם או אנשים שהתעוורו במהלך חייהם. הן נכנסות לביתם של אנשים שעולמם חרב, שפתאום נפל עליהם החושך. לאט לאט, ברגישות, הן מלמדות את האנשים הללו שאפשר לחיות גם כך, לחיות טוב, טוב מאד.

פעם, אשה אחת העבירה אותי צומת סואנת ושאלה אותי: "איך נותנים לך לצאת ככה לבד לרחוב, אין לך פיליפינית?" אין לי. יש לי עצמאות, כבוד, יכולת, אחריות, שהעניקו לי המרוות השיקומיות. הן נכנסו לחיי כשהזדקקתי להן, ויצאו, אחרי זמן קצר, עד הקריאה הבאה.

זה לא נגמר בעבודות בית, מחשב או נידות. הקשר שנוצר עם מורה כזאת הוא קרוב מאד. אני מספרת לה, היא מספרת לי: סטודנט אחד התחיל איתי, רבתי עם אמא שלי, בעלי משגע אותי....וששש... סוד כמוס לפרה ולסוס. אם יש בארץ שירות מצוין לעוורים, הרי זה השירות שהמורות הללו נותנות, הוא ולא אחר. מורות יקרות, אני חייבת לכן כל-כך הרבה.

יש בארץ רק שלושים וחמש מורות שיקומיות שעברו הכשרה מקצועית וקפדנית. בזמן ההכשרה, הן התהלכו ברחובות סואנים בעינים מכוסות. עם כיסויי עינים הן חצו את ז'בוטינסקי ואת דרך נמיר. בעינים מכוסות נכנסו

לחנות, לבנק, למירפאה. ומי ששרד את הקורס המפרך שאורכו כאורך הריון, רק הוא נשאר להדריך. רבים נשרו בדרך. זה תמיד קצת הפליא אותי, שבארץ החפיף וה"סמוך" יש שרות כזה לעוורים, ברמה גבוה, שירות שכולו איכות. יכול להיות שזה נגמר.

עמותת "מיגדלור", המעסיקה של המורות השיקומיות, קרסה בגלל חובות של מיליוני שקלים. בשנים האחרונות, המורות המסורות האלה מצאו עצמן עם משכורת מקוצצת, הלנות שכר, והרעת תנאים כשהן מושפלות, מבוזות, דואגות ליום המחר ולעבודה שהשקיעו בה את נשמתן. ההחלטה האחרונה לפרק את מיגדלור, המסמר האחרון בארון הקבורה של הפרויקט החשוב כל כך הזה, מובילה לכך שכעת העוורים בארץ ימצאו את עצמם ללא הדרכה שיקומית כלל.

ולכן, למרות שאינני הולכת להפגנות, אני אתיצב בהפגנה הגדולה בעדן, מחר, יום שני בבוקר בגן הורדים, מול משכן הכנסת בירושלים.

• המורים השיקומיים לעיוורים יקיימו הפגנת מחאה בפנייה לשר הרווחה למציאת פתרון מהיר ומכובד למשבר. ההפגנה תתקיים ביום שני 1.11.10 ב-10:30 בבוקר מול משכן הכנסת בירושלים.
• הסעה מתל אביב תצא מרכבת מרכז (ארלוזרוב) ממסוף אל על בשעה 8.30 להרשמה -המרכז לעיוור 03-7915564.
  

• הסעה מכפר כנא, מגדל אור וקרית חיים בטלפון 04-8444469.
• פרטים נוספים על ההפגנה וההסעות באתר הנגיש לעיוורים של "המרכז לעיוור בישראל".
  
• לחתימה על עצומת רשת התומכת במאבק לחצו כאן.