למצוא למה כבתה האש במקום להחליף אותה
כשההשקעה בקשר הופכת להיות מתישה ושוחקת, לאורך זמן קשה ואולי מיותר להמשיך. אבל לפני ההספדים והמתת החסד, כדאי לעשות חשבון נפש. לא בהכרח פרידה מבן הזוג היא גם פרידה מהבעיה שגרמה לכך. תגובה לטור של דנה ספקטור
בטור האחרון של דנה ספקטור במוסף שבעה ימים, היא כותבת באומץ ומשתפת את קוראיה בתהליך ובתובנות אליהן הגיעה לגבי הצורך באהבה עם להט, בריגושים. אבל גם הימצאותו של בן זוג חדש כזה, אותו מתארת ספקטור כמישהו שאותו היא "מכירה משורש הנפש, ...פשוט לא יכולים להעביר יום בלי לדבר לצחוק לטפל בהבנה תת עורית אחד בשני..", אינה הבטחה למציאת הסנה הבוער תמיד. כדי שהלהבה תמשיך לבעור, דרוש הרבה יותר מהצתה ראשונית, יש צורך בהספקה שוטפת ומתמשכת של חומרי בערה, על ידי שני בני הזוג.
איני מכירה את הכותבת ואת נסיבות חייה, ולכן אין כאן כל יומרה לנתח את הבחירות וההחלטות שקיבלה. העקיצות ששוגרו לעבר "יועצות הנישואין עם הקלסרים", שבוודאי ינזפו בה על החלטתה לקום וללכת הלאה, עוררו בי תהיות לגבי התפישה שהוצגה כלפי טיפול זוגי ומטפלים הזוגיים (מצילי הזוגיות? מורים ומחנכים? נוזפים ב"חוטאים"), אבל בעיקר הרהורים לגבי הנושא המורכב והסבוך שדנה מעלה. ברור לי שהתשובות, אם בכלל קיימות כאלו, אינן פשוטות ובוודאי אינן יכולות להסתכם בשיפוט של נכון/לא נכון, צודק/לא צודק, לא כל שכן בהטפת מוסר.
ספקטור כתבה שהיא בחרה לוותר על האולימפיאדה לזוגות ש"עשו את זה" ושרדו שנים בנישואים גם כשאיבדו בדרך את הלהט, התשוקה, ההתרגשות, ובעיקר - את הצורך להראות ולראות את הפרטנר בנישואים. אובדנים אלו הובילו אותה למסקנה שמחיר השמירה על הקיים כבד מדי, ולכן עדיף להיות "נואפת איראנית", מושא לסקילה, מאשר לוותר על אהבה על החיים.
היא מאסה במסרים על זוגיות שדורשת עבודה קשה, או אפילו סיזיפית. כאן אני בהחלט מזדהה עם דבריה. כשההשקעה בקשר הופכת להיות מתישה, מעייפת ושוחקת, לאורך זמן קשה ואולי מיותר להמשיך ולשאת בעול. אבל לפני הספדים והמתת החסד של הזוגיות, לפני שמוצאים מצית חדש, אולי נכון היה לעצור ולשאול מה כיבה את הבערה. וכאן מבחינתי מטרתו של טיפול (זוגי או אישי) הוא לסייע בחיפוש, ואם אפשר גם במתן תשובה רצינית ומעמיקה, כזו שאם לא תוכל להציל את הקשר הקיים, אולי תאפשר בעתיד לנסות לזהות ולהימנע במידת האפשר מהתקררות הקשר החדש והמבטיח.
יש כאן צורך אמיתי להבין להתבונן פנימה והחוצה
זו לא נוסחה פיזיקלית, ואין כאן תשובות מובהקות, לא מדובר בוועדת חקירה ובמציאת אשמים למחדל. יש כאן צורך אמיתי להבין להתבונן פנימה והחוצה, לקחת אחריות על מה שכשל, לפני שמוצאים מזור במשככי כאבים או בקטיעת האיבר הכאוב. לא ניתן להאשים רק את ההורמונים שככל הנראה דועכים לאחר מספר שנים, ובוודאי שלא ניתן להתייחס לקשר זוגי מוצלח כאל סוג של זכייה בפיס ששייך לבודדים.
ייתכן שחלק מהתשובות קשורות לתהליך שבה נעלמה או נדחקה האינטימיות הרגשית. יש סיכוי גבוה שזוגיות בה מתקיים שיח על רגשות, שיתוף בהם, לאו דווקא מילולי, אינה יכולה לשעמם. קשר שבו ניתן לדבר על כאב, על התרגשות, על ציפייה. קשר שבו ניתן להתפשט באור פיזית ורגשית, להסיר מסיכות ולהביא את הצדדים הפחות מוצלחים, מבלי לחשוש מביקורת ושיפוט, מבלי להיזהר ולהשמר מתגובה לא אמפתית, פוגעת או משתקת, קשר כזה לא יישחק במהרה. זוגיות שמסוגלת להתמודד עם קונפקליטים, מבלי להכנס לפאניקה מפני התפרקות והיבלעות, בני זוג שמקבלים את השונות ביניהם ומסוגלים לחיות איתה מבלי לנסות "לגייר" זה את זה ולשקוע במרה שחורה בכל פעם שהם נוכחים שהאחר לידם אינו חלק מגוף אחד שלהם. קשר כזה עשוי לשרוד ולאפשר איכות חיים טובה לשני בני הזוג.
מובן שגם תשובה זו אינה חד משמעית ואף עשויה להישמע פשטנית. לעיתים גם קשר שבו קיים שיח אינסופי שבו בני הזוג מדברים עצמם לדעת יכול לאבד מטעמו. קשר שבו שוררת חרדה קיומית מפני הלבד, או רכושנות כלפי האחר, בקשר שבו למי מבני הזוג אין גם פינה פרטית שלו, גם בו עלול להיעלם הלהט, והקשר יהפוך עד מהרה לקשר שבין שני חברים טובים אך לא בין בני זוג.
שום עבודה קשה בשם "קדושת הנישואים" לא תעזור. אפשר למות משיעמום גם כשהנאות החיים קרובות וזמינות ועל פניו המציאות החיצונית מאפשרת הכל. כל כך הרבה אנשים גרים בארמונות, אבל חיים חיים רגשיים בסוג של פחונים עלובים. זו בין היתר הסיבה שאיני מאמינה בחלוקת משימות ו"שיעורי בית" (איזה שם נורא) בטיפול זוגי לשם חיזוק הקשר והשבתו לחיים. קשר שמתוחזק באופן מלאכותי על ידי אילוצים, פחדים, וחשש מ"מה יגידו", גוזר אף הוא מוות על הסיכוי למצוא מחדש את הלהט.
ה"אני המאמין" המקצועי שלי מבוסס על קבלת החלטות מתוך התבוננות אמיתית וכנה פנימה. התייחסות לחלקים ולתרומה של כל אחד לפגיעה בזוגיות, לא כסוג של טריפ אשמה או האשמות, אלא מתוך למידה על היכולת האמיתית של כל אחד מאיתנו לאפשר לעצמו להתקרב, לאהוב, להיפגע מבלי לבנות חומות הגנה שאינן מאפשרות אינטימיות והורגות את התשוקה, הגעגועים והאינטימיות.
- ד"ר גלית לזר היא מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת, מכון איזונים לטיפול זוגי, אישי ומשפחתי.
