סוף דרכה של הרבנות

אם יש עדיין בעולמנו משמעות כלשהי למושגים כמו "רבנות ממלכתית" שיקולים כלל ישראליים ואף "ציונות דתית" בכלל, דומני שהחלטת הרבנות הראשית לישראל המטילה צל של ספק על הגיורים בצה"ל, צריכה להיות "הקש האחרון" ביחסנו עם הרבנות הראשית לישראל. כציוני דתי המאמין שמדינת ישראל היא ראשית צמיחת גאולתנו לא קל לי עם תובנה זו, אך נראה לי כי הגיע הזמן לומר ביושר, בכנות ובצער, שהמוסד הזה כפי שההוא נראה היום הגיע כנראה לסוף דרכו.

החלטת מועצת הרבנות הראשית לישראל, מלבד היותה נגועה באיסור דאורייתא של"הונאת הגר", סיבה מספקת על מנת להוקיעה, משקפת בברור את ההתבטלות המוחלטת של הגישה הרואה את עצמה אחראית לכלל ישראל ולאופייה היהודי של המדינה, בפני הגישה החרדית הרואה את המציאות דרך אשנב התפיסה החרדית.

הגענו למצב אבסורדי בו ההישג היהודי הגדול של מדינת ישראל עומד בסכנה, דווקא בשל עמדתם של יהודים חרדים וכעת גם בתמיכתה של הרבנות הראשית לישראל. במצב ההתבוללות הנורא בו מצוי העם היהודי בגולה, עם ישראל מאבד אלפי יהודים מדי שנה . מדינת ישראל הייתה בעשרות השנים האחרונות המקום היחיד בעולם בו ההתבוללות אינה קיימת כמעט לחלוטין. נישואים בין יהודים לגויים הגרים בארץ, ערבים, דרוזים וכיו"ב נדירים, וכך הייתה ישראל למקום היחיד בעולם המבטיח את העתיד הדמוגרפי של העם היהודי. בעשור האחרון, כידוע השתנו הדברים. בעליה הברוכה מבריה"מ לשעבר, עלו גם מאות אלפים של צאצאי יהודים שאינם יהודים על פי ההלכה. האנשים היקרים הללו התערו באופן מרשים בחיי המדינה, בחברה, בצבא, בכלכלה, ובכל מערכות החיים. השלב החותם את ההתערות של רבים מהם בחיי המדינה, הוא נישואין עם יהודים ישראלים בני הארץ הזאת.

אתגר לאומי, יהודי, הלכתי מעין זה לא היה לנו מעולם בהיסטוריה של עמנו. זהו הזמן לצאת במבצע לאומי רחב היקף, על מנת לעודד גיור כהלכה של רבים וטובים מן הציבור הזה . זו אמורה להיות שעתה הגדולה של רבנות ממלכתית ששיקולי כלל ישראל לנגד עיניה. צריך לומר זאת בברור, האפשרויות הן שתיים בלבד: האחת היא מאמץ נרחב לגיור הלכתי מאיר פנים, מעודד וידידותי המסתמך על הדעות המקלות של חלק גדול מפוסקי הדורות המאפשר קבלתם של רבים מעולים אלו לעם ישראל. והשנייה היא היצמדות לגישות המחמירות בהלכה אשר על פיהן אין לקבל גיורם של עולים אלו, כאשר המשמעות של קבלת דרך זו היא אלפי נישואי תערובת בין יהודים לגויים. כלל ידוע ומקובל בעולמה של ההלכה הוא שבשעת הדחק סומכים להקל גם על דעת מיעוט בהלכה. במקרה דנן דומה שאין שעת הדחק או שעת חירום גדולה מזו! מה גם שאין צורך להסתמך על דעות יחידות וניתן להסתמך על דעות הרווחות למדי בעולם הפסיקה.

החרדים המאמצים את הגישה המחמירה, אינם מוטרדים כנראה מאסון ההתבוללות, נישואי התערובת הרי יהיו מנת חלקה של החברה החילונית, ואשר אולי על כן יכולים הם לפטור עצמם באמירת "מה לנו ולצרה זו". אולם מי שחרד לעתידה של ישראל כמדינה יהודית, אינו יכול להישאר אדיש נוכח

מצב המתפתח מול עינינו בו בעוד שנים לא מעטות יווצרו כאן שני עמים. שניהם ישראלים דוברי עברית, בעלי זהות ותודעה עצמית יהודית, אך אחד מהם אינו יהודי בעליל.

עם כל החשיבות לנושאים כמו כשרות, שבת ושרותי דת, אין כיום בארץ שום עניין יהודי ציבורי המתקרב בחשיבותו לאתגר חשוב זה, שההתמודדות עימו קריטית לעתידנו כאן כמדינה יהודית.

צריך להודות ולומר בהגינות, הרבנות הראשית הנוכחית בכל הכבוד, ומבלי להתייחס לעניינים הפרסונאליים של חלק מנושאי התפקידים בה, אין בה את הרצון והיכולת להתמודד עם אתגר זה. במקום זאת היא בוחרת במקרה הטוב לטמון את ראשה בחול, ובמקרה הפחות טוב לכוף את ראשה בפני "גדולי התורה" החרדים הליטאים.

עם כל הכאב והקושי אני קורא אפוא בזאת לחברי הרבנים ולציבור הציוני דתי בכללו לומר בגלוי את שרבים מאיתנו חשים ושותקים זה מכבר: הרבנות הראשית לישראל הגעה לסוף דרכה.