כשנהיה אלופי העולם במלחמה בטרור
לישראל יש יכולת לעמוד בחזית המאבק העולמי בטרור הטמוע בלב אוכלוסיה אזרחית, תוך שמירה מירבית על זכויות אדם. אך קודם עליה למצוא בתוכה מנהיג שיפגין נכונות לעשות זאת
ההדלפות האחרונות של אתר ויקיליקס שהציגו את הזוועות שביצע הצבא האמריקני בעירק, חשפו מעשים סדיסטיים לחלוטין, לצד כאלה שנעשו "מסיבות ביטחוניות".
וכך מעלות ההדלפות שוב, וברמה הבינלאומית, כמה מדילמות הלחימה במאה ה-21. איום הטרור המופעל מתוך אוכלוסייה אזרחית מציב אתגרים חדשים לצבאות ולמדינות. ישראל היא ככל הנראה המדינה המערבית המאותגרת ביותר בהקשר זה.
כיצד ניתן להימנע מפגיעה באזרחים כאשר נלחמים בגורמי טרור מסוכנים הטמועים בלב האוכלוסייה? כיצד ניתן להימנע מהגדלת מעגל האיבה?
מתוך האתגר הזה המדינה יכולה, תוך אימוץ גישה שונה מאוד, להוביל אסטרטגיה חדשה בהתמודדות עם האתגרים הביטחוניים של העידן הנוכחי, ויכולה להיות מופת במאבק בטרור, ולא רק במסגרת תפישת ה-"להיכנס בהם".
ישראל יכולה אף להיות המדינה המובילה בעולם באופן שבו היא מפעילה כלים חדשים לפגיעה בטרור, כאלה שימזערו את ההרג ואת הפגיעה המרחבית המיותרת, וכך לא יעודדו את גיוס הדור הבא של הטרוריסטים.
עם הידע הטכנולוגי, הרוח היזמית וריכוז המוחות שבתוכה, יכולה הייתה המדינה להתמקד בהשקעה ובפיתוח של אסטרטגיות פעולה חכמות יותר; עם כנות ורוח שיוויונית יותר, היא הייתה יכולה גם להימנע מלהפוך את האמצעים הללו ללחצים פוליטיים ביריוניים.
ביכולתה של ישראל לחתור לדיאלוג בגובה העיניים עם אויבייה, ולפגוע אך ורק במנהיגי הטרור שנמצאים מחוץ לגבולות הפוליטיקה הפרגמטית, אלה שבתחום המשיחיות הדתית והבלתי-מתפשרת.
לצד הפעלת אמצעים צבאיים ממוקדים ביותר הייתה ישראל יכולה לפתח סט שלם של כלים שיאפשרו לה להשפיע על תרבותן של החברות שסובלות מידיהן של מנהיגי הטרור, ועל אלה שמבודדות מגישה למידע חופשי.
מתוך הבנה שבעיות מסוג זה הן לעולם לא צבאיות בעיקרן, אסטרטגיות מקיפות היו משלבות כלים שונים: אמצעים צבאיים שכוללים השקעה בלוחמה ממוקדת להבדיל מהיקפית ואמצעים זעירים ובלתי מאויישים, ופנייה לאוכלוסייה שהטרור טמוע בה, תוך טיפול בתנאים התרבותיים שאיפשרו את צמיחת התופעה.
אסטרטגיות כאלה היו מפותחות תמיד ולא רק דרך כוונות, אלא מתוך מחשבה כוללת, בצוותי מחשבה שיורכבו ממומחים שונים, החל מסוציולוגים וכלה בגנרלים.
כמשימה לאומית ראשונה במעלה, הייתה הממשלה יכולה לתקצב את הפרויקט בסדר עדיפות גבוה, וכך ניתן היה למקסם ידע חברתי-רבותי, אסטרטגי, טכנולוגי וטקטי, כדי לפגוע בפונדמנטליזם הרצחני בשילוב, ולא בסתירה של שמירה מירבית על זכויות אדם.
אך באווירה הנוכחית זה כמובן בלתי אפשרי. לא נראה שקיים רצון ללכת בכיוון הזה, ונדמה שכל תחושה של כוח ושליטה במצב מביאה את מנהיגי ישראל, באופן ציני, לרענון את הערכותיהם האסטרטגיות ולנסות לכופף את הפלסטינים ואת שאיפתם למדינה ברת קיימא.
כל אמצעי של כוח מנוצל כיום להחלשת הפלסטינים המתונים - ובעקיפין, לחיזוק החמאס. לכן, כאשר אקדמאים משתפים פעולה עם כוחות הביטחון, נוצרת תחושה - ובמידה רבה של צדק, של שיתוף פעולה עם מערכת של דיכוי וניצול.
בעולם הגיוני, קונסטרוקטיבי והגון יותר, יכולה הייתה ישראל למנף את מצבה הבעייתי לטובתה ולהיות מובילת האסטרטגיה בהתמודדות עם הרוע החדש שעולה מהפונדמנטליזם הדתי, מבלי להפוך לבריון דורסני בעצמה.
המדינה הייתה יכולה גם לזכות בהכרה ובהערכה בינלאומית על מלחמתה בטרור, במקום בגינויים על הפצצת מבנים אזרחיים בעזה. בתוך כך, היא הייתה מוצאת שותפים מפתיעים באזור, והייתה קונה את תחושת ביטחון החשובה כל כך לאזרחיה היהודים, שחיים בפחד תמידי מהמרחב הסובב אותם.
מנהיג שיצליח להציע תוכנית כזו, יוכל למלא בתוכן את הסלוגן המבטיח "שלום וביטחון".
יריב מוהר, עוסק בהסברה לארגוני זכויות-אדם ושינוי חברתי
לפנייה לכתב/ת 
