הלב נשבר? זה לא אומר שאיבדנו את האהבה
לעתים אנחנו שומעים אנשים שאומרים "כעת אין לי אהבה", כשהם מתכוונים שכעת אין להם קשר רומנטי פעיל או בן/בת זוג. הבלבול נמשך כשאנשים חושבים שניתן לחוש ולקיים אהבה רק בנוכחות אדם אחר. על אהבה, התאהבות ואהבה ללא תנאי
קיימים מצבים בהם אנחנו נתפסים לאשליה ולבלבול בין המושג "קשר" לבין המושג "אהבה". לעתים אנחנו שומעים אנשים שאומרים – "כעת אין לי אהבה", כשהם מתכוונים שכעת אין להם קשר רומנטי פעיל או בן/בת זוג. הבלבול נמשך כשאנשים חושבים שניתן לחוש ולקיים אהבה רק בנוכחות אדם אחר, אותו ניתן "לאהוב". שברון הלב (הלגיטימי והמובן) שאדם חש בעת סיום קשר נתפש בטעות כ"אובדן האהבה", כשבעצם מה שהולך לאיבוד הוא הקשר, במתכונתו המוכרת. חווית הנטישה היא קשה וכואבת מאין כמוה, והיא נתפשת כאובדן האהבה, אך אין הדבר משקף את המציאות. אדם שמתקשה לחוות ולקיים אהבה עם עצמו תופש את האחרים ככאלה שמאפשרים לו את תחושת האהבה, ובכך הוא מפספס את הזכות הגדולה והראשונית, לחוש את האהבה העצמית.
תחושת האהבה היא חיבור לחלקים העליונים, המיוחדים והמפותחים שבעדם. תחושת האהבה היא בהכרח חוויה מענגת ומרפאה, שמזכירה לאדם שהוא ככל הנראה יותר ממה שהוא בדרך כלל רואה את עצמו. אני מאמין שכל אדם, כך או אחרת, מחפש את הדרך לשורשיו הרוחניים, כלומר – את הדרך אל האלוהים שלו. אני מאמין שחוויית האהבה האישית כל כך רצויה ומענגת, מכיוון שהיא מחברת את האדם אל מרכיביו האלוהיים, וזה מהווה את משאת נפשו ואת מטרת מסעו של האדם.
משום כך ברצוני להגדיר את מה שנראה לי נכון בכל הנוגע לאהבה השוררת בתוך מערכות יחסים. אני מאמין שאהבה היא יכולת טבעית ואישית ואינה מיועדת להעברה כי אם לפיתוח האינדיבידואל והעצמתו. משום כך ולשם כך, משמש הקשר הבין-אישי דרך כמעט בלעדית המאפשרת לאדם לחוש את האהבה הזו, הקיימת בתוכו. במילים אחרות – אנחנו בנויים כך שחלקים משמעותיים מיכולת האהבה שלנו יבואו לידי ביטוי במרחב של קשר בין-אישי, שבלעדיו חלקים גדולים מחוויית האהבה לא יקבלו ביטוי. האדם שמעורר בנו את חוויית האהבה שלנו, שכאמור, שייכת לנו, הוא האדם שנרצה להיות איתו בקשר קרוב. כל עוד שהייה במחיצת אותו אדם מעוררת בנו את החוויה הכל כך נחוצה הזו, נחוש שאנחנו נמצאים איתו בקשר של אהבה רצוי ומהנה. אני מבקש כאן להציג תזה שיכולה אולי לעמוד בסתירה עם תפישות מקובלות – אנחנו לעולם לא באמת אוהבים אחרים, אלא אנחנו נעזרים באחרים שמעוררים בנו תחושות אהבה שאנחנו כל כך כמהים לחוש. את האהבה לא ניתן להעביר, אך קיומה ועוצמתה מוליכים את האדם לעשות כל מיני מעשים שקשורים באהבה, בנתינה, במגע וביצירה.
הקשר הוא מין הסכם חשאי שמאפשר לשני צדדים להתמודד
הקשר הזוגי, יהיה אשר יהיה (בין הורים לילדים, בין בני זוג, בין חברים קרובים), הוא למעשה חוזה שבו שני הצדדים לומדים להעצים ולחוש את האהבה הקיימת בתוכם. כשהדבר מצליח, וכל צד אכן מפתח את חוויית האהבה שבתוכו, הוא יביע אותה בפני האדם שאפשר לו לחוש אותה וגם יעניק לו תשורות שונות על כך. הקשר הוא מין הסכם חשאי שמאפשר לשני צדדים להתמודד עם דברים שעליהם להתמודד תוך חיפוש האהבה שבתוכם.
גם בקשר בין הורים וילדים ניתן לראות סממנים דומים. ילדים קטנים מעוררים במבוגרים תחושות אהבה מסוימות. אלה תחושות בעלות משמעות גדולה בשביל האדם; זהו חיבור לחוויית אהבה המשולבת באחריות אינסופית, שמופעלת בקרב ההורה הסביר, באופן אוטומטי. בכל פעם שאנו רואים את הילדים, מופעלת מחדש התוכנה הזו, של אהבה גדולה, רצון להעניק, לטפח לגדל ולשמר.
חוויה עמוקה של הכרת תודה על כך שאותו אדם נמצא שם לידנו
אפשר לומר, שהדבר המיוחד שאנחנו חשים כלפי אנשים איתם יצרנו קשרי אהבה הוא למעשה חוויה עמוקה של הכרת תודה על כך שאותו אדם נמצא שם לידנו, בשבילנו, ומעניק לנו את ההזדמנות להתחבר אל האהבה שבפנים, אל האלוהים שבתוכנו. משום הכרת התודה נרצה להעניק, לפרגן, לטפח ולדאוג לשני. זה אולי נשמע כאינטרס צר (ומה רע בכך?) אך הדבר עמוק, הדדי ומשרת את צמיחת האנושות, לטעמי.
לעומת זאת, התאהבות היא חוויה סוחפת, קצת "משוגעת", של אובדן גבולות ואידיאליזציה של אדם אחר, התמסרות גדולה אליו או אל רעיון מסויים. התאהבות היא חוויה של שחרור מעצורים והתלהבות, וגם היא נמצאת בקטגוריה של חוויית ה"אהבה" ויכולה להזין אותה. קיים בנו, בני האדם, צורך להתאהב, להתלהב, "להידלק" ולהיסחף. זהו צורך בעל מאפיינים שונים, כולל מאפיינים רוחניים מובהקים (אני רואה קשר קרוב בין תופעת ההתאהבות לבין תופעות של טראנס ותפילה סוחפת). בכל המקרים האלה האדם נהנה "לצאת" מעצמו וקצת "ללכת לאיבוד" אל תוך משהו שגדול ממנו, ששואב אותו אך אינו פוגע בו.
התאהבות היא מרכיב הכרחי בקיומו של קשר אהבה ממושך
התאהבות היא סמן שמשהו טוב מתרחש. התאהבות היא חלק מקשר אהבה, החלק שמתחיל אותו ומחדש אותו עם הזמן. ככל שעובר הזמן ובני הזוג עוברים, כל אחד, תהליכים אישיים וזוגיים המרחיקים כל אחד מחיבור לאהבה שבו, עשויה ההתאהבות לתדלק מחדש ולהזכיר לשני המעורבים בקשר, שיש בתוכם אהבה ושיש בתוכם הכרת תודה זה לזו. כמו כן יכולה ההתאהבות להזכיר לבני הזוג את פוטנציאל העונג, הסיפוק והרווחה שיכול הקשר שביניהם לספק להם, אם רק יתחברו מחדש אל חוויית האהבה שבתוכם. אם כן, התאהבות היא מרכיב הכרחי בקיומו של קשר אהבה ממושך, ואין לראות בו משובת נעורים חולפת או מרכיב ששמור רק לתחילתו של הקשר.
אהבה ללא תנאי היא מושג שלדעתי יש לבדוק מחדש, במיוחד לאור מה שכתבתי לעיל. אני לא מאמין שיש צורך לומר "אהבה ללא תנאי", מכיוון שאהבה היא חוויה אישית. קשר הוא מצב שיש לו תנאים, ואכן קשרים משתנים, מתחלפים, נגמרים ומתחדשים. גם ביטוי האהבה יכול להיות מותנה במצב הקשר, אך האהבה עצמה אינה יותר מחוויה אישית, ולכך אין שום תנאי. זה כלל לא קשור לתנאים. אהבת הורה לילדו נתפשת כ"אהבה ללא תנאי" ואני טוען שמדובר ב"קשר ללא תנאי", סוג של קשר שמאפשר לאדם לחוש מחויבות חסרת גבולות לאדם אחר, אותו הוא מגדל. על מנת לצמוח ולהתפתח, זקוק כל אדם להתחבר לתחושת מחויבות גבוהה, חסרת גבולות עד כדי הקרבת עצמו למען אחר. זהו הצורך של היחיד להימצא במקום הזה, ואת הצורך הזה מספקים לו ילדיו. הם מאפשרים לו לחוש כלפיהם אחריות עצומה וחווית אהבה אישית, שעוצמתה, אפיונה ואפילו עצם קיומה קשור באישיות של ההורה ובמידת יכולתו לחוש אהבה. גם ההורה חש אהבה בתוכו. האהבה הזו היא נכס שלו ולא של ילדו. היכולת לאהוב קיימת בהורה בטרם בוא ילדו לעולם. היא חיפשה לעצמה מקום להתעצם ולהתקיים, ולכן מחפש האדם המבוגר לייצר לעצמו דור המשך.
הדברים מתנקזים לבסוף לאהבה עצמית. האדם שיכול לחוש את האהבה העצמית שלו, יוכל גם לממשה באופן בוגר בתוך מערכות יחסים שונות. אדם שתופש שיש לו אחריות על חוויית האהבה שבתוכו, לא מתוך תלות באחרים אלא מתוך הכרת תודה להם, יכול לקיים מערכות רבות של יחסי אהבה מטפחות ומעשירות. בכל מקרה, הכרחי שאדם יאהב את עצמו, אחרת קשרי האהבה שינסה ליצור יובילו למקומות אחרים, שאין בהם כל כך הרבה אהבה, למעשה.
- אתר המכון הפסיכו-קריאטיבי
לפנייה לכתב/ת 
