ישראל מתמוטטת - והיא מתעלמת

2,000 שנה לאחר שנבנה על ידי הורדוס, שב הנמל העתיק בקיסריה השבוע לכותרות. האפשרות שחלקים ממנו יתמוטטו לים כבר בחורף הקרוב הביאה את הרשויות והמומחים להתאגד בדרישה דחופה לסיוע שימנע את קריסת האתר הארכיאולוגי הייחודי.

העניין הוא שהנמל העתיק בקיסריה לא לבד. נכסים ארכיאולוגיים רבים של מדינת ישראל מצויים תחת איום דומה: הנמל העתיק בעכו, המבצר בעתלית, עיר הנמל יבנה-ים בפלמחים והגן הלאומי באפולוניה. כל אלה ממוקמים ברצועות חוף רגישות, שגלי הים מתקרבים אליהן בהדרגה כל שנה, מכים בהן בעוצמה וגורמים להן נזק בלתי הפיך.

אבל לא רק נכסים ארכיאולוגיים נמצאים תחת איום: הקרקע עלולה להישמט גם מתחת לפרוייקטים תיירותיים ומבנים למגורים, ורצועות החוף - שממילא אינן גדולות - מצטמצמות באופן עקבי. על פי נתונים שהציג דו"ח מבקר המדינה האחרון, ישראל מאבדת בין 20 ל-30 ס"מ משטח מצוקי הכורכר שלה. נתניה, מציין המבקר, שלאורך רוב רצועת החוף שלה משתרעים מצוקי כורכר תלולים, הפסידה מאז 1958 100 דונם קרקע לאורך גבולה הימי - ממוצע נסיגה של כ-10 מטרים לכל אורך חופי העיר בתקופה של 44 שנים.

מה קורה לחופים שלנו? מדוע הם נעלמים? חלק מהסיבות אינן תלויות בנו אך אחרות כן. בין היתר, הפיתוח המואץ לאורך החופים. די להביט בנתון הבא כדי להבין עד כמה רבה השפעתו: אם בתחילת המאה ה-20 השתרעו חולות מישור החוף על שטח של כ-360 אלף דונם, הרי שבשנים האחרונות חציו של השטח הזה נעלם. נשטף עם הגלים. 

הפיתוח עליו מדובר כולל עשרות מבנים ומתקני תשתית שהקימה מדינת ישראל לאורך חופי הים התיכון: נמלים, מזחים, תחנות כוח, מתקני התפלה, מפעלים, מרינות, מלונות, שוברי גלים ועוד. הרבה מאוד בטון. כל אלה לא רק שגרמו לפגיעה אקולוגית רחבה בצמחיה ובבעלי החיים באזור החוף, אלא גם עצרו את נדידת חולות הים הטבעית, מדרום צפונה. 

במקום שהחופים יתמלאו במחזורים קבועים בחול חדש, הם מאבדים את החול הקיים שנישא על גבי הגלים לעומק המים. התוצאה היא הצטמצמות של רצועות החול בחופים, וכירסום של הגלים במצוקי הכורכר הפריכים. אם יימשך התהליך הזה ללא טיפול מקיף החופים עלולים להיעלם, והמצוקים - שאיבדו את רצועת הביטחון החולית שלהם - עלולים להתמוטט יחד עם מה שנמצא מעליהם - בין אם הוא נבנה לאחרונה או לפני 2000 שנה.

תשתיות לאורך החוף. מתקן ההתפלה בחדרה (הדמייה)

"התהליך הזה קיבל תאוצה משנות ה-60, עם הקמתו של סכר אסואן על הנילוס במצרים וחסימת החולות שהגיעו משם. זו היתה ההתחלה", מסביר קובי שרביט, האחראי על ארכיאולוגיה ימית ברשות העתיקות. "אחר כך, לאורך השנים, נבנו בישראל עוד ועוד 'מלכודות חול' לאורך החופים, וכיום ישנן רצועות חוף שכבר נמחקו לחלוטין". 

שרביט מביא כדוגמא את חוף אשקלון. "זה חוף שהתהדר בעבר ברצועת חול של כ-200 מטר אבל היום יש קטעים שלמים שהרצועה מחוקה ואין בכלל חוף. זה נזק ישיר של המרינה ושל נמל קצא"א", הוא אומר. 

אך הבעיה קשורה לא רק במבנים שכבר הוקמו אלא בכאלה שממשיכים להקים, ותובעים כל העת עוד ועוד שטחים בקרבת החוף. "ההרחבה של נמל חיפה ונמל אשדוד למשל צפויה לגרום עוד נזק ולהקטין עוד יותר את רצועות החופים שלנו", אומר שרביט. 

ועם זאת, בשנים האחרונות כבר הופנמו חלק מהלקחים. באשדוד למשל התחייבה חברת נמלי ישראל (חנ"י) להעביר מדי שנה כ-120 אלף מ"ק של חול המצטבר מדרום לשובר הגלים הראשי - צפונה. באופן דומה, גם בחיפה התחייבה חנ"י לפצות על כריית החול שהצטבר לאורך שובר הגלים של הנמל, ולכרות חצי מיליון מ"ק של חול לטובת שיקום החופים הדרומיים בחיפה. כמו כן, סוכם על הזנת חול לחופי הקריות, שהעלולים להינזק מהפיתוח העתידי של הנמל. 

נוף לים - וסיכון מתמיד

לא רק מבנים היסטוריים עלולים להיפגע. המומחים מזהירים כי הנזק לחופים מציב כבר היום את האוכלוסיה בסכנה. ביישוב בית ינאי למשל, מצוק הכורכר שמהווה את גבולו המערבי של היישוב התמוטט מספר פעמים בעבר. הבתים שנמצאים בקו המערבי ביותר, אלה עם הנוף לים, נמצאים גם תחת איום מתמיד. במועצה האזורית חוף הכרמל מעריכים כי כרסום הגלים נוגס מהמצוק כחצי מטר בכל שנה.

מצב דומה קיים גם בעכו, בנתניה, בהרצליה, בתל-אביב, בבת-ים ובאשקלון. אחת הדוגמאות המפורסמות ביותר היא בית השגריר האמריקני בהרצליה, שממוקם על המצוק ונמצא בסכנת התמוטטות.

זאב מרגלית, הממונה על תחום הפיתוח והשימור ברשות הטבע והגנים, חושש שעד שלא יקרה אסון לא תהיה "התעוררות". כדוגמה הוא מציין את אפולוניה, שם לקח לרשויות שבע שנים לקדם פתרון בבוהן המצוק.

מרגלית מזהיר שאם קצב הטיפול במוקדי הסיכון האחרים יהיה דומה, עלול להיגרם נזק בלתי הפיך לאתרים בעלי ייחוד עולמי. "בניגוד לבית מלון כזה או אחר בנתניה, או כמה מבנים בבית ינאי, ערי החוף ההיסטוריות בסכנת הידרדרות לים. האתרים הללו הם נכסים שאי אפשר לשקם ולפצות. הערך שלהם לא נאמד בכסף ולכן צריך להתחיל לעשות משהו".

שרביט, מרשות העתיקות, מציין בהקשר הזה את עכו, את היישוב הקדום והמבצר הצלבני בעתלית ואת יבנה-ים - עיר הנמל העתיקה בפלמחים. לדבריו, מדובר באחד האתרים הארכיאולוגיים החשובים בישראל המכיל ממצאים מלפני כ-4,000 שנה. "שם כבר ישנה בעיה ממשית. המצוק החופי והשרידים העתיקים מתקופת הברונזה המאוחרת ומהתקופה המוסלמית נהרסים ונשטפים לים בהדרגה כי חסר חול והגלים מכרסמים במצוק", הוא אומר.

ישראל מתעלמת  

על פי הערכות רשמיות, ללא טיפול בבעיה עלולה ישראל לאבד ב-50 השנים הקרובות שטחי החוף בהיקף של אלפי דונם בגלל התמוטטות חלקים מהמצוקים. כבר בשנת 1992 פרסם המכון הגאולוגי - בהזמנת מנמל מקרקעי ישראל - דוח בנושא. ממצאיו היו חמורים אך משרדי הממשלה כמעט ולא פעלו. ב-2003 הוכן בנושא מסמך מדיניות מקיף על ידי המשרד להגנת הסביבה, החברה להגנת הטבע, רשות הטבע והגנים וגופים רבים אחרים, שתיארו את התופעה ומנו אמצעים לטיפול בה.

ב-2008 הוכן מסמך נוסף עבור המשרד, שסקר גם את העלות הכלכלית לפתרון הבעיה. החישוב מצא כי סכום הכסף שיידרש להגנה על המצוק בתחום העירוני בלבד (כ-20 ק"מ מתוך 197 ק"מ) עומד על כ-700 מיליון שקל.

הבעיה אם כן מוכרת, וגם תג המחיר ידוע. למרות זאת - עד היום טרם עשתה מדינת ישראל צעד משמעותי אחד כדי להתמודדות עם הבעיה והיא הותירה את מרבית הטיפול בנושא בידי הרשויות המקומיות.

"משרדי הממשלה, ובראשם משרד הפנים והמשרד להגנת הסביבה, פעלו בעיקר כגורם פסיבי שהגיב על היזמות של הרשויות המקומיות, ושיתוף הפעולה שלהם עם הרשויות המקומיות נמצא לוקה בחסר", כתב לאחרונה מבקר המדינה בעניין זה. "עד שלא נשלם בחיי אדם, עד שלא נאבד פה נכסים היסטוריים - כנראה ששום דבר לא יזוז. הכל כבר ידוע, רק צריך לקבל החלטה", מסכם מרגלית.