אני האשה האחרת. אין לי קרניים ולא זנב

אני לא רוצה בסיפור הזה לדבר עליו, על משמעות הבגידה בחברה שלנו, על מוסר ועל הדילמות שלו מול אשתו. לא רוצה להתייחס לאמירות "פעם בוגד - תמיד בוגד" ולאזהרות בסגנון "אם תחיי איתו תמיד תחששי שהוא יעשה לך מה שהוא עשה לאשתו".

אני מכירה את הגבר הזה כאת כף ידי, או לפחות כך אני רוצה להאמין. הוא אינו אדם שפל ורע לב, אלא מי שנקלע, ממש כמוני, להתאהבות עוצמתית ורקם איתי חלומות על זוגיות מפוארת, שכנראה כבר לא תתממש.

אני יודעת שאילו גם הוא היה פנוי - מזמן היינו חיים יחד. אלא שהיקום מזמן לנו התנסויות מעניינות יותר, והמצב כלל לא פשוט.

בשורה התחתונה: זו תחושה נוראית להיות במקום של "האחרת", בוודאי כשאת סינגלית.

להיות לבד בשבתות וחגים - זו לא קלישאה. לדעת שאי אפשר להתקשר אליו בכל עת רק בשביל לשמוע את קולו או לקבל חיבוק, וכנראה שהוא גם לא יהיה זה שיחזיק לך את היד כשבאמת היה לך יום קשה עם הילדים או בעבודה.

להיות "האחרת" משמעו לחיות בסוד, בצל. לקחת אחריות ולהרגיש אשמה במידה מסויימת על בגידתו. כי למרות שאת מנחמת את עצמך שזו הבחירה שלו, עדיין את שותפה לה באופן כלשהו.

זו תחושה שאי אפשר לחלוק עם אחרים, וגם אם כן - עדיין מידת הזהירות גדולה, כי אינך רוצה לחשוף אותו. המדינה קטנה וכולם מכירים את כולם.

כשאַת "האחרת", המשמעות היא שיש לו אשה חוקית, שכנראה היתה שם לפנייך, וכנראה גם תישאר אחרייך, בעיקר אם תמשיכי לשמר את הקשר שלכם בסוד, ואשתו תמשיך לעצום עיניים ולא לרצות לדעת. באופן אירוני, הקשר שלך תלוי בה, ובמקביל- הידיעה שאת second best, שאת האלטרנטיבה לזוגיות רשמית כושלת, יוצרת עלבון.

כשאַת "האחרת", הוא חש אשמה כלפי אשתו, לכן מקדיש לה תשומת לב יתרה - שרק לא תחשוד, שלא תדע, שרק לא יתעורר השד משנתו. אז הוא מביא לה מתנות יקרות, מבלה איתה במקומות שונים, יוצא לחופשות משפחתיות ומנסה להציג חזות של משפחה מאושרת. הדבר מצית את הקנאה, וזו יוקדת והופכת לך את הבטן. ואת מדמיינת אותו חולק את יצועו איתה, מדמיינת אותו מענג אותה כשם שהוא מענג אותך. וזו מחשבה מייסרת ומכאיבה.

ברוב המקרים, כשהקשר הוא בין גבר נשוי לאשה פנויה, את יכולה לחוש בצעיף של חוסר הוגנות המצל על הקשר שלכם. הוא נהנה מכל העולמות. הוא חי עם אשה שלא רוצה לדעת עלייך, ורחוק מזו שיודעת יותר מדי, ואף אחת משתיהן לא מציבה לו אולטימטום - תחיה פה או שם כי אי אפשר להחזיק בחבל בשני קצותיו. ואילו את בדרך כלל מחכה לו: אינך יוצרת קשרים עם אחרים, וגם אם כן, אלה אינם קשרים מחייבים במיוחד כי את מחכה לו, שיבוא ויחיה איתך, מה שמעצים אצלך את התיסכול, האכזבה מעצמך ותחושת הבדידות. 

אולי עדיף משהו ביד, גם אם חלקי, מאשר כלום?

חוסר ההוגנות מצד אחד ותחושת הבדידות מצד שני יוצרים אצלך פחד משתק מפני הצבת אולטימטום שכזה, שכן את יודעת שאת עלולה למצוא עצמך בלעדיו, והעתיד נראה חשוך ומאיים. אז אולי עדיף משהו ביד, גם אם חלקי, מאשר כלום?

הזמן שלכם הוא נטו אתם, וכל העולם שבחוץ יכול לחכות

להיות "האשה האחרת" זו תחושת עליבות עצומה. הפגישות המדודות מזניקות אותך לשחקים, והנפילה אחריהן מהירה וכואבת. בה בעת, יש לאותן הפגישות גם יתרון: דווקא בזכות הזמן המוגבל - אתם מנצלים אותו היטב. נאחזים זה בזו, עוטפים עצמכם בבועה ומתנתקים מכולם. הזמן שלכם הוא נטו אתם, וכל העולם שבחוץ יכול לחכות. וזה מצב של אושר עילאי, הטוב האולטימטיבי, בו כל הרגשות השליליים שיש לך כלפיו וכלפי עצמך פשוט נעלמים. והאופוריה הזו מתדלקת את המוכנות שלך להישאר במצב הנוכחי. מאפשרת לך להתרסק בינתיים, עד הפגישה הבאה שלכם. עד העונג הבא.

כשאַת "האחרת" את חיה על רכבת הרים רגשית: פעם את על גג העולם, מרגישה שאת היחידה והמיוחדת שלו (אחרת הוא לא היה מתאמץ ומסתכן כך עבורך, נכון?), ופעם את בתהום תחתיות - מרגישה מושפלת, מנוצלת, מבוזבזת ומאוכזבת.

להיות "האחרת" זה להשתיק את הקול הפנימי שלך שאומר שכשאוהבים מישהו לא מכאיבים לו כך, ולתרץ לעצמך שהמצב הוא זמני בלבד (אז למה, לעזאזל, הרומן שלנו נמשך כבר שנים?).

להיות "האחרת" משמעו שיפוטיות שגויה וביקורת עצמית מופרזת, נטילת אחריות על כך שהקשר עדיין חלקי ולא מספק מבחינתך. את מחפשת בתוך עצמך מה לא בסדר בך. את מאמינה שהבעיה אצלך, לא אצלו, ואם רק תצליחי למצוא את הכפתור הנכון - הכל יסתדר והוא יהיה שלך.

להיות "האחרת" משמעו לתמרן בסבך הרגשות והמחשבות הסותרים המתרוצצים בך. זה להתעורר בוקר אחד ולהחליט "עד כאן! אני לא נשארת בכזו מערכת יחסים לא בריאה", ואז לשמוע את קולו או לקבל סמס, ולומר לעצמך "יש תקווה! הוא עוד ייפרד ממנה ויהיה שלי".

והסיפור הזה הוא סיפור חיי, שאיני מאחלת לשום אשה לחוות. אין לי תשובה נכונה לשאלה "אז מה עלי לעשות?". המענה משתנה מיום ליום, בהתאם למיקומי על הנדנדה הרגשית. ואין חוברת הפעלה למצבים שכאלה, ואין נכון/לא נכון. אין לי מושג מה צריך להיות הצעד הבא שלי, בתנאים הנוכחיים.

קיים פער עצום בין האמירות שלו למעשיו: הוא מדבר על רצונו להיפרד ממנה ולחיות איתי, אבל לא עושה דבר כדי לקדם מי מאלה. ולמרות זאת ועל אף הכל - אני בוחרת כרגע לחכות.

אני יודעת שאני במצב שכזה, שאילו חברה טובה היתה מספרת לי עליו לגבי עצמה - הייתי מייעצת לה מייד להתרחק מהאיש הפוגע ומרע לה כך, כמו מאש. לכן, לא פעם, חמושה באומץ ובנחישות, יזמתי פרידה ממנו, כל אחת יותר סופית מקודמתה, וכולן החזיקו מעמד, במקרה הטוב, כמה שעות...

יש בינינו קשר חברי מדהים, שהקדים והעצים את החיבור המיני. היומיום בלעדיו נראה ריק ומאיים יותר מהקשר האומלל (לעיתים) שלנו.

ואז אני עושה תרגיל מחשבתי, מנסה להפוך את הפריזמה, ואומרת לעצמי כך: את חשה בכל הרגשות השליליים האלה משום שאת מצפה ממנו שיהיה שלך, ורק שלך. אבל (וזה אבל די גדול), באופן פרדוקסלי, העובדה שהוא עדיין נשוי לה, בעוד לך יש אותו מידי פעם, דווקא מחזקת את הקשר ביניכם. קשר שכזה, להבדיל מזוגיות "רגילה", מאפשר גם לך להיות חופשייה ככל שתרצי, וליהנות ממה שיש ליקום להציע לך בשאר הזמן. לכן - הרפי ממנו. תני לו שישאר איתה ככל שיחפוץ. היא העונש שלו, והוא נושא אותה על גבו. תיהני מהטוב שמגיע איתו, ואל תתעסקי במה שהיה יכול להיות "אם ואילו". וכשיבוא היום והוא יבין שהוא ממלכד את עצמו ומבזבז את חייו - חי עם אשה שאינו אוהב, משקר לה ולעצמו, מכאיב ביודעין לאהובתו, ובסוף היום גם לא מקבל את מה שרוצה (קרי, זוגיות מלאה ואף ילד משותף איתך) - אז הוא יבוא".

ואני נרגעת. מפוייסת.

עד שהחברים חוזרים ומציגים את הצד השני של המטבע: "היפרדי ממנו. ההתחלה תהיה קשה וכואבת, אבל יש אור בקצה המנהרה שלך. אם הוא מעוניין בך כל כך - הוא יגיע. אל תמשיכי לספק לו רשת ביטחון לזוגיות הרעועה שלו. למעשה, עצם קיומך מאפשר לו להישאר איתה, לסבול את המצב בבית. היי חזקה וצאי מהקשר ההרסני הזה. אם הוא ירצה אותך- הוא יהיה שם, ואם לא - אזי ממילא לא הפסדת דבר, רק חסכת לעצמך עוד שברון לב ותיסכול".

איני יודעת מה לעשות. אני עדיין מבולבלת ותוהה.

הבלוג של טינטנית