תובעים מועדון על סלקציה? היזהרו מביהמ"ש

מטרתו של חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000, היא לקדם את השיוויון ולמנוע אפליה בכניסה למקומות ציבוריים ובהספקת מותרים ושירותים. החוק נחקק על רקע מקרים של פגיעה קשה בכבוד האדם כאשר במקומות בילוי, למשל, נמנעה כניסה מאנשים בעלי חזות מזרחית.

בסעיף 3 (א') לחוק, שעניינו איסור אפליה, נקבע: "מי שעיסוקו בהספקת מוצר או שירות ציבורי או בהפעלת מקום ציבורי, לא יפלה בהספקת המוצר או השירות הציבורי, במתן הכניסה למקום הציבורי או במתן שירות במקום הציבורי, מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטיה מינית, השקפה השתייכות מפלגתית, מעמד אישי או הורות".

על פי סעיף 5 (ב') לחוק, אדם שהופלה יכול לתבוע פיצויים ולקבל עד 50 אלף שקל מבלי שיצטרך להוכיח כי נגרם לו נזק.

לבתי המשפט מוגשות לא מעט תביעות מכח החוק, במסגרתן מבקשים התובעים פיצוי בשל כך שהופלו. עם זאת, בחודשים האחרונים כמה וכמה תביעות נדחו. מסתבר, כי לא בנקל ניתן לזעוק: "הפלו אותי", אלא יש צורך להוכיח, כי ההפליה הייתה אסורה מכח החוק.

אי הבנה ולא אפליה

בית המשפט לתביעות קטנות בבאר שבע דן בתביעה על סך 30 אלף שקל שהגיש עמית ויצמן כנגד חברת "וילה בר יזמות בע"מ", בעלת בר באוניברסיטת בן גוריון וכנגד שניים מבעליה.

ויצמן טען, כי ב-5 ביוני 2009 הגיע לבר יחד עם חברו, תומר חליבה. לטענתו, בתחילה סירבו להכניסם ואמרו להם שהכניסה היא רק לסטודנטים, אולם לאחר שהציג תעודת סטודנט למארחת התבקש להמתין בצד, ואז נאמר לו שהמסיבה היא סגורה רק לסטודנטים מאוניברסיטת בן גוריון.

בכל אותו זמן, כך לטענת התובע, המארחת איפשרה לבליינים שאינם סטודנטים להיכנס לבר.

לטענת וייצמן, הנתבעים הפלו אותו והפרו את סעיף 3 לחוק. כל זאת, רק בשל חזותו המזרחית. מטעם הבר נטען, כי הבר מיועד לסטודנטים בלבד, וביום האירוע נאמר לתובע שהוא יכול להיכנס, אך חברו לא, מכיון שלא הייתה לו תעודת סטודנט.

השופט אור אדם דחה את התביעה, וקבע כי מדובר ב"אי הבנה אומללה" ולא באפליה בכניסה למקום בידור. השופט הוסיף, כי גם אם התובע הביא עד מטעמו שהוכיח כי באותו ערב נכנס למקום אף על פי שאיננו נושא תעודת סטודנט, מדובר בניגוד לנהלי המקום ולהיתר שקיבלו מהאוניברסיטה, ועדיין הדבר אינו יוצר חובה לקבל בליין נוסף שאינו נושא תעודת סטודנט.

בסיכומו של דבר נפסק, כי עם כל הצער על עוגמת הנפש שנגרמה לתובע, לא הוכח כי נעשתה אפליה על רקע פסול כאמור בחוק, וההערכה של התובע כי הוא הופלה רק בגלל חזותו, היא השערה בלבד שלא הוכחה. התביעה נדחתה, אך בנסיבות המקרה השופט החליט שלא לחייב את התובע בהוצאות (ת"ק 1272-09 ויצמן עמית נ' וילה בר יזמות בע"מ ואח').

הטענה לאפליה היא ספקולציה בלבד

במקרה אחר, בית משפט השלום בחיפה דן בשתי תביעות מאוחדות הנוגעות לאי כניסת התובעים, בני 29-30, אשר אינם סטודנטים, למועדון הריקודים "אולטראסאונד", בשתי פעמים שונות (הפעם הראשונה נוגעת לתובע 1 לבדו, והשנייה – לשני התובעים).

תובע 1, אורן עקיבא, הוא מאמן כושר וראפר הידוע בשם "הפנתר השחור". תובע 2, גבי מסיקה, הוא חברו. לטענת התובעים, הסלקטוריות במועדון "בא לגן יגור בע"מ" שבקיבוץ יגור מנעו את כניסתם למועדון בשל מוצאם המזרחי.

כך למשל, כאשר ביקשו להיכנס למועדון נאמר להם כי מדובר במסיבת סטודנטים ומוזמנים בלבד, אך באותו היום לא התקיימה מסיבה לסטודנטים או מוזמנים בלבד, וסיבת הסירוב הייתה רק תירוץ האמור לכסות על האפליה באופן הכנסת המבלים למועדון.

לטענת המועדון והמנכ"ל שלו, למוצא ולמראה אין קשר לשאלה האם יוכנס אורח למועדון, כאשר המועדון פתוח לכולם ומרבית הבליינים הם ממוצא מזרחי. לטענתו, השיקולים שמובאים בחשבון הם כמות המוזמנים ביחס ליכולת תפוסת המועדון ושיקולי ביטחון, וכן התאמת גיל המוזמנים לטיב האירוע – בפרט התאמת גיל מותרת שהפליה אין בה, שכן מדובר במועדון שמפעיל "ליין סטודנטים". נטען, כי אם נמנעה כניסת התובעים למועדון, הדבר נעשה ממניעים לגיטימיים ולא משום אפליה.

השופט יואב פרידמן דחה את התביעה, וקבע כי הטענה לאפליה על בסיס המוצא המזרחי של התובעים היא ספקולציה בלבד. במקרה הראשון הראפר לא הוכיח, כי הוכנסו בליינים אחרים שלא היו ברשימות עקב צבע עורם הבהיר, על אף שגילם עלה על 28, או כי בעלי חזות מזרחית סורבו להיכנס למועדון, על אף היותם סטודנטים או מוזמנים ובעלי טווח גילאים של 20 עד 28.

במקרה השני, כניסתו של מסיקה לא נמנעה כלל, והוא זה שבחר לא להיכנס. השופט החליט שלא לחייב את התובעים בהוצאות (ת"א 2786/07 עקיבא נ' קיבוץ יגור ואח').

הסירוב היה מטעמים סבירים

להבדיל מהמקרים שתוארו עד כה, שבהם התביעה נדחתה משום שלא הוכחה אפליה, ישנם מקרים בהם התובעים עצמם מתנהלים בחוסר תום לב, ובית המשפט מחייב אותם לשלם על כך.

בית משפט השלום בנצרת דן לאחרונה בתביעה כנגד קיבוץ מזרע שהוגשה על ידי שלושה צעירים על סך 150 אלף שקל, בשל אפליה אסורה בהתאם לחוק.

לטענת התובעים, ב-8 בנובמבר 2008 קרוב לשעה אחת לפנות בוקר, הם הגיעו לקיבוץ מזרע כדי לבלות במועדון שנמצא בתוכו. אולם, השומר שעמד בשער הקיבוץ מנע מהם להיכנס משום שטען כי שמם לא הופיע ברשימת המוזמנים למועדון, ולכן הם אינם רשאים להיכנס אליו.

בשל כך, השומר סירב להכניס אותם לקיבוץ, וסירב לתת להם פתק שבלעדיו אי אפשר להיכנס למועדון. התובעים טענו, כי הם הופלו לרעה, כאשר המועדון ומנהלו סירבו לאפשר להם להיכנס למועדון, בעוד שאנשים אחרים שהגיעו אחריהם נכנסו למועדון ללא כל מגבלה.

לטענת התובעים, סיבת האפלייה הייתה נעוצה בצבע עורם, שכן אחותו של תובע מס' 3, שצבע עורה בהיר ולא מעיד על מוצא הוריה, נכנסה למועדון מבלי ששמה היה כלול ברשימת המוזמנים.

גירסת המועדון הייתה שונה לגמרי. נטען, כי התובעים לא קיבלו את דברי השומר, וכי הם לחצו על דוושת ההאצה של הרכב, ונכנסו בכוח לשטח הקיבוץ, כשבדרכם כמעט ופגעו עם רכבם בשומר. בנוסף, מכיוון שהתובעים לא קיבלו פתקים למועדון, הם התחילו לקלל את אחד השומרים בקללות נמרצות, כגון: "אתה "נאצי" ו"אתם קיבוצניקים גנבים".

לטענת הנתבעים, התובעים סורבו להיכנס לתוך המועדון בשל העובדה שלא החזיקו בפתק ובשל העובדה שפרצו בכוח את שער הכניסה. לפיכך, מדובר בסירוב שאינו בגדר הפלייה. עוד נטען, כי בסופו של דבר, הוצע לתובעים להיכנס למועדון.

השופט ערפאת טאהא דחה את התביעה, וקבע כי התנהלות התובעים נגועה בחוסר תום לב,

שמתבטא בסילוף העובדות והצגת חצאי אמת. כן נקבע, כי הוכח שהנתבעים סירבו להכניס את התובעים למועדון מטעמים סבירים ולא על רקע מוצאם או גוון עורם, כפי שהם ניסו לטעון.

השופט הוסיף, כי נוהל כניסה של מוזמנים מראש על ידי משלוח הודעת sms, הצגתה בשער הקיבוץ וקבלת פתק, הוא סביר והכרחי. לאור האמור, השופט דחה את התביעה, וחייב את התובעים בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 10,000 שקל (ת"א 3603-12-08 רועי ואח' נ' קיבוץ הזורע ואח').

לא כל סירוב הוא אפלייה

לא כל סירוב להכניס מבלים למועדון נחשב לאפלייה אסורה, שבגינה בית המשפט מחייב את המועדון המפלה בפיצויים. לפעמים מדובר בתחושה סובייקטיבית של התובע או בביסוס התביעה על אדנים לא מוצקים. ישנן הבחנות מותרות ונהלי כניסה של מוזמנים שאינם אסורים על פי חוק, ולכן אי מתן כניסה לאדם כזה או אחר, לא בהכרח תיחשב לאפלייה אסורה ותזכה את התובע בפיצויים.

יתרה מכך, כאשר התובעים בעצמם מתנהגים בצורה לא ראויה ואף אלימה, אל להם להתפלא, שבית המשפט ידחה את תביעתם ואף יחייב אותם בהוצאות.

עו"ד אורנית אבני-גורטלר , עוסקת בכתיבה ועריכה משפטית.

**יובהר, כי המידע המוצג בכתבה הינו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחברת אינה נושאת באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.