צהוב דהוי

פרק 20 בעונה ה-13 של הסימפסונס היה מותח במיוחד. מארג' והומר הואשמו ברצח אשה זקנה ועמדו לחוות עונש מוות כואב בכיסא חשמלי, לא פחות. התסבוכת בעלילה נפתרת לבסוף כשהומר גילה שכל החוויה הנוראית שעבר היתה לא יותר ממתיחה עבור תוכנית ריאליטי טלוויזיונית, נוסח יגאל שילון או אשטון קוצ'ר.

הומר והאייפון. שילוב לא מצחיק

הסצינה האחרונה בפרק כוללת גם הופעת אורח של כרמן אלקטרה המדבבת את דמותה, וכל העסק, בנוסף לאנטי קליימקס המאכזב, הופך לפארסה אחת גדולה. ללא ספק, היו אנשים שחשבו שמדובר בעוד פרק מוצלח של סדרת הטלוויזיה המוערכת והאהובה, מספיק מוצלח כדי לאפשר לה לרוץ עוד עונות רבות נוספות. אבל האמת היא שאותו פרק, כמו רבים אחריו, היה הוכחה חיה לאמת המודחקת ביותר בטלוויזיה כבר המון זמן: הסימפסונס גמרו את הסוס.

ריאליטי, אינטרנט וסימפסונים

בשני העשורים שעברו מאז עלתה המשפחה הצהובה לאוויר, שוק הטלוויזיה השתנה ללא היכר: הריאליטי השתלט על כל פינה, דרמות השתדרגו למעמד של מיני-פיצ'רים, זוועות השעשועונים נעלמו להן רק כדי לחזור ואפילו לארי קינג הודיע על פרישה.

הומר וכרמן. קליימקס מאכזב

מעל הכל מרחף האינטרנט, שטרף מחדש את כל הקלפים ושינה לחלוטין את חוקי שיבוץ התוכניות. בעידן של הורדות, צפייה ישירה וממירים מקליטים, סדרה אחת נשארה עוגן קבוע ויציב בסערת השינויים שעברה על הטלוויזיה שלנו.

"משפחת סימפסון" חזרה לפני חודש לעונה ה-22 שלה, ואם להאמין ליוצר הסדרה מאט גרונינג, אין אף סיבה נראית לעין שאוכלוסיית ספריגנפילד תצא לגמלאות. זאת אומרת, מעבר לכל הסיבות הברורות שנמצאות כאן כבר לא מעט עונות, אלה שיוצרי הסדרה ומעריציה השרופים מעדיפים להתעלם מהן.

עזבו לרגע את החשיבות התרבותית, חסד הנעורים ותחושת הנוסטלגיה החמימה שעולה בכם כשאתם נתקלים בהם במקרה. עם יד על הלב, כמה פרקים מהעונות האחרונות של הסימפונס אתם באמת יכולים לזכור? קשה לחשוב על פרק באמת בלתי נשכח מעשר עונותיה האחרונות של הסדרה, אבל תראו כמה רגעים כאלה אפשר לספור מהשנים הראשונות והטובות.

בארט כורת את ראש הפסל של ג'באדיה ספרינפילד, מארג' מגישה למיסטר ברנז דג עם שלוש עיניים, בארט הולך לבית ספר למחוננים, מגי יורה במיסטר ברנז והרשימה עוד ארוכה. ואת כולם זכרתם גם בלי גימיקים בדמות כוכבים מדובבים, שהופכים פרק גרוע לזכיר בעיקר בגלל הסלב המתארח בו לרגע.

סיפור, זה כל הסיפור

הסיבה העיקרית לכך קשורה במבנה הסיפורי. קסמם של הפרקים הראשונים, מעבר למקוריות ולייחודיות של סדרת טלוויזיה מצויירת המדברת גם למבוגרים, היה בעיקר בעלילה. העונות הראשונות התמקדו בדמויות ועיצובן, והתהדרו בקצב הגיוני שהרשה לעלילה להתפתח עד לסיום בלתי נשכח.

צפייה בפרק חדש של אותה סדרה תגלה שקצב התרחשות האירועים עלה לרמות בלתי סבירות, העלילות הפכו מופרכות ומטופשות להחריד ויותר מדי פעמים - פרקים מסתיימים בסיטואציות תלושות מכל קונטקסט עלילתי. רגע השפל היה פרק בעונה ה-12 שהסתיים כשכל המשפחה רוקדת בסירה, פשוט כי לא היה פתרון אחר.

יוצרי הסימפסונס כל כך בטוחים באהדת הצופים, שהם אפילו לא טרחו להסתיר את העובדה שלא היה להם סיום ראוי לפלונטר העלילתי. אפילו פרקי "ליל כל הקדושים" המסורתיים הפכו שחוקים ונטולי פואנטה.

נכון, להגנתם של בני המשפחה הצהובה יאמר שהטלוויזיה מאז ומתמיד היוותה מראה למצב חברתי קיים. קצב צריכת המידע היום מהיר יותר, הסיטקום הקלאסי כבר מזמן הפך למכונת ירייה של פאנצ'ים בכל 20 שניות, ואין כבר מקום להתעכב על פרטים קטנים. אבל צריך לזכור שהסימפסונס התחילה כסדרה חצי-רצינית שביקרה את חיי מעמד הביניים באמריקה הפרוורית.

מה שהפך אותה לפופולרית היה ההומור היבש שלעג לסיטואציות יומיומיות שקל היה לצופה הממוצע להזדהות עמן.

מה לעשות שקצת קשה יותר להתחבר לדמויות בגרסה העדכנית שלהן, כשכולן פועלות לפי היגיון מטורלל ומטילות פצצות צחוק שנשכחות עד הבדיחה הבאה? בשביל הומור מפיל ומנותק מסיטואציה יש לנו את "איש משפחה", בשביל ביקורת נוקבת וחצופה יש לנו את "סאות'פארק".

מה שהתחיל כסדרה שגונתה על ידי שרים, נשיאים ואפילו קומיקאים מאוימים, הפכה לקונצנזוס שמארח גם את הבכירים שבראשי המדינות, טוני בלייר למשל. אז תניחו בצד לרגע את הילדות, הקוצים של בארט וגם את הסרט המוצלח מ-2007. עם יד על הלב, לא עדיף לזכור את הסימפסונס באופן קצת יותר מכובד? כי כרגע, המלך לא רק עירום, הוא גם צהוב. מרוב שימוש.