לא מנסה לאלף את הלב, רק להשתמש יותר בראש
איתה אין לך היגיון, יש רק תקוות ופחדים ומשאלות. ואתה לוקח סיכון, כי באהבה יש גם סיכונים, מקווה שלא תשבור את ליבך. כי איתה למדת להתאהב בדלת פתוחה, כמו חייל שמוכן לכל פצצה
אני קם בבוקר ושוב יום ראשון, שוב מנגנים את אותם השירים ברדיו. אני רואה את אותם האנשים חולפים ברחוב ותוהה אם אי פעם נהייה ביחד. אני רוצה אותך הרבה יותר קרובה עכשיו.
בזמן האחרון היא נרדמת על הספה בסלון. היא מתעוררת באמצע הלילה ומטפסת לאט אל חדר השינה. היא קנתה מיטה גדולה יותר, להכיל את כל האהבה שקיימת אצלה בלב. והיא נעלמת בין השמיכות והכריות והבובה הגדולה שהביאו לה מהארץ. בכל לילה הם ממתינים לה בסבלנות על המיטה הגדולה עד שהיא מגיעה אליהם, והיא נעלמת בתוכם ושוקעת במחשבות ובחלומות. משהו מתפתח אצלה בלב, והיא מוכנה עכשיו לאהבה. היא נפרדה מכל כך הרבה דברים, כל כך הרבה גברים שנגעו בגופה, מעולם לא בליבה. ומשהו בשל בה עכשיו, אז היא יכולה לרוץ, היא הרבה יותר קלה.
היא היתה מנוצחת, אבל עכשיו כבר לא. היא חשבה שלא מגיעה לה אהבה, שלא מגיע לה שיאהבו אותה בחזרה, שהיא רק צריכה לתת, לתת מבלי לקבל. ועכשיו היא נוסעת בחיפושית הקטנה שלה על הכביש המהיר, יש לה הצגת בכורה לראות. היא עומדת בפקק ומשחקת עם התחנות ברדיו, היא הלכה לאיבוד בשמש של קליפורניה, אבל עכשיו מצאה את הדרך חזרה. עכשיו היא כבר בסדר, אז היא מחייכת לעצמה.
באותו הרגע היא מחליטה שהיא תלך עד הסוף
יש משהו מיוחד בעיניים הירוקות שלה, משהו מיוחד במבט שלה, משהו שחודר כל אחד שנקלע אליו אפילו לרגע, אפילו בטעות. משהו מרגיע, משהו מנחם, משהו מלטף. והיא צועדת על שטיח אדום בראשה אל תוך אולם גדול מלא באורות מסנוורים, פלסטיק ואנשים בליפות שדואגים לחייך. הם מחייכים אליה, בוודאי שיחייכו אליה, גם אתם הייתם מחייכים אליה. הבמאי שעומד עכשיו על הבמה מתרגש לקראת ההקרנה הראשונה של סרטו, והיא יושבת שם בין כולם, חולמת על היום שבו הרגע שלה יגיע. היא עומדת בתור, הרבה עומדים בתור בלוס אנג'לס, אבל היא יודעת שהתור שלה יגיע. היא נעמדת שם בין כל האנשים החשובים, מציגה את עצמה ושואלת את הבמאי שאלה על הקשיים בדרך להגשמת חלומו. הבמאי אומר שיש שתי טעויות שניתן לעשות בדרך לחלום, הראשונה היא לא להתחיל והשנייה - לא ללכת עד הסוף. אז באותו הרגע היא מחליטה שהיא תלך עד הסוף.
בסמטה מאחורי ביתה היא מחנה את החיפושית הקטנה ונכנסת לדירה. היא מניחה צרור מפתחות על השולחן וצונחת על הספה. בראש שלה רצות עכשיו לפחות אלף מחשבות בין נשימה לנשימה. כוס יין אדום מלאה למחצה מונחת על השולחן לצד שלט הטלוויזיה, והיא מחכה לנסיך שיבוא להציל אותה, שידהר על הסוס הלבן באמצע השדרה הכי עמוסה, כאילו ברח מאחד האולפנים של יוניברסל. הם ידהרו יחד על שולי הכביש המהיר ויתחמקו מהפקקים. היא חושבת על תסריט כזה ומחייכת לעצמה. היא נרדמת עם חצי חיוך על שפתיה. היא שוב נרדמה על הספה.
באחרונה למדת שהרבה יותר קשה להגיד לעצמך את האמת מאשר פשוט לא לשקר. אתה לא מנסה לאלף את הלב, רק להשתמש יותר בראש. אבל איתה איתה לא מצליח. איתה אין לך היגיון, יש רק תקוות ופחדים ומשאלות, ויש חיה קטנה בלב. ואתה לוקח סיכון, כי באהבה יש גם סיכונים, מקווה שלא תשבור את ליבך, כי איתה למדת להתאהב עם דלת פתוחה. כמו חייל שמוכן לכל פצצה שתבוא.
אתה תוהה מה יקרה אם פתאום תרוץ אל זרועותיה ותחבק אותה. מה יקרה אם תביט בעיניה ותגיד לה שאתה אוהב אותה ושאתה לא יכול עוד רגע אחד בלעדיה. שאתה לא חוזר הלילה לבד הביתה. האם אז היא תחייך אליך בחזרה כמו באותו הערב? האם אז תוכל לאהוב אותך בחזרה?
אתה רוצה לבזבז לה את הזמן ולדבר על כלום
אתה רוצה להיות איתה שוב לבד, רק שניכם, ולדבר על מזג האוויר. אתה רוצה לבזבז לה את הזמן ולדבר על כלום, לילה שלם לדבר על שום דבר. ולמחרת בבוקר, עם כוס קפה, לתכנן אלף תוכניות שלעולם לא יתגשמו: שבוע על החוף בקוסטה ריקה, שק שינה בג'מייקה, חופשת סקי לצד האח בהרים של אפ-סטייט ניו יורק וטיול במטוס חד כנפי מעל השדות של ארצות הברית.
אתה רוצה שהיא תדע שהיית מחפש באינטרנט וקונה חרב ושריון וסוס לבן , אילו רק היית יודע שיש משהו ששווה להילחם בשבילו. שהיית דוהר בפקקים של אל.איי ונלחם בכל המחשבות והפחדים והדרקונים והשדים. כמו באגדות שאמא שלה היתה מקריאה לה פעם. אתה רוצה שתדע שהיא נסיכה אמיתית, ושאולי אתה תהיה הנסיך שלה.
אבל עכשיו אתה רחוק ממנה, יושב במרפסת ומביט בגגות הגדולים של העיר, ואתה תוהה אם אתה בכלל עובר במחשבות שלה כמו שהיא עוברת במחשבות שלך, אלף בין נשימה לנשימה. ולמרות שנשבעת לעצמך שלא תתקשר, אתה שוב מחזיק את הטלפון ביד רועדת, מסתכל על שמה שמסתכל אליך בחזרה מצג הטלפון, ואתה לוחץ בעדינות.
עד עכשיו חשבת שאתה מכיר את עצמך, אבל פתאום אתה מחייך לכולם ושומע שירי אהבה, ואפילו דיברת בפעם הראשונה עם הקבצן שיושב בכניסה למשרד עם הכוס של סטארבקס, ונראה לך שפתאום אתה ממש מבין אותו. לפעמים נראה לך שלפני שפגשת אותה היית עיוור צבעים, ושעכשיו הכל פתאום נצבע באור וכל צבע נצבע בדיוק בשבילך וכל שיר נכתב בשבילכם ולכל מילה יש משמעות.
כבר שש וחצי בערב, ובחוץ שקיעה מכבה עוד יום בוושינגטון די.סי. אתה מכבה את הפטיפון ומניח את התקליט בצד. פותח חצי חלון שיכנס קצת אוויר לדירה. מסתכל בפעם האחרונה אל חלל החדר. בעוד רגע היא תהיה חלק מהחלל הזה, אתה חושב לעצמך. ואתה תוהה אם שני גופים עם כל כך הרבה רגשות יכולים לחלוק חלל כל כך קטן. האם קירות החדר לא יתפקעו. אתה מתעטף במעיל השחור שלך ומכבה את האור. סוגר את הדלת מאחוריך ונבלע אל תוך המעלית. אתה נוסע לפגוש אותה.
אני יושב עכשיו בספסל אחורי בדרך לשדה התעופה ושואל את נהג המונית אם הוא יודע שחולפות בראשנו לפחות אלף מחשבות בין נשימה לנשימה. הוא מחייך אלי בחזרה. אמרת שתבואי ללילה אחד, אז אני מחכה, כי לילה אחד יותר טוב מכלום. ויש לי קול קטן בתוך הראש ששואל מה הטעם לחכות למשהו שלעולם לא יהיה שלך. אבל אולי אחרי הכל זו אהבה, וגם אם כולם אומרים לי שאני לא מאוהב אלה סתם מתאהב, אני בכלל לא מבין מה ההבדל ומה לעזאזל זה משנה, אם בכל מקרה הלב שלך כואב?
לפנייה לכתב/ת 
