מעשה בתלולית
במבצע יואב השגיח מיכאל מפקד הפלוגה בתמר הקשרית, אך מאחר והם היו עסוקים בכיבוש באר שבע, לא התרקם ביניהם דבר. במבצע חורב הוא כבר החליט שבהפוגה הראשונה הוא ישפוך את לבו בפניה...
בינתיים, מיכאל ותמר כבשו ביחד את ניצנה. בשנת 1949 הם הקימו יחד עם חברים לנשק את קיבוץ רעים שבנגב, ובאותה הזדמנות הם התחתנו והיו לזוג הראשון של הקיבוץ. עד היום חיה ובועטת אותה אהבה שפרחה במלחמת השחרור. עכשיו קוראים להם מיקי ותמי והם זוג צעיר בני שמונים וקצת.
תמי סיפרה לי על התלולית בכפר שופא. הלכתי איתה לראות את התלולית. הכפר נמצא ליד טול כרם, ויש לו אחות קטנה, עִזְבֵת שופא. אצלנו היו קוראים לזה הרחבה. ההרחבה נמצאת מרחק שתי דקות נסיעה משופא, אלא שבין שופא לעיזבת שופא, על מטעי הזיתים של הכפר, קמה ההתנחלות "אבני חפץ".
מאחר והיא הוקמה בשטחי המטעים שבין שני חלקי הכפר, נאלצים תושבי הכפרים, בני משפחה אחת, לעשות עיקוף של כחצי שעה כדי לראות אלה את אלה. מילא הסיבוב שעושים כדי לראות קרובי משפחה, לזה הם התרגלו.
אבל מה שמפליא אותם הן התלוליות שהוקמו על ידי הצבא בתוך מטעי הזיתים.
יש כמה מאות חסימות ותלוליות עפר שמפרידות בין משהו למשהו בגדה המערבית, בין כפר לכפר, בין כפר לעיר, ביציאה מדרכי העפר שכוחות האל או על הדרכים הראשיות. ויש גם תלוליות עפר בדרכים בתוך מטעי הזיתים. הצבא הקים אותן על מנת לשמור על הביטחון שלי ושלכם, ועל הביטחון של ההתנחלויות.
במשך כל השנה מגיעים התושבים על גבי טרקטורים לקצה המטע, ומשם ממשיכים ברגל לעבודות גיזום וטיפול בעצי הזית. זהו המצב בכל הגדה. אין לכפר שופא יחס מיוחד.
בשני חודשי המסיק מפסיק המצב הביטחוני להיות כל כך מסוכן, והצבא מסיר את כל תלוליות העפר שמובילות אל המטעים ומהם. הפלסטינים מוסקים את הזיתים, מעמיסים אותם על טרקטור, ומביאים אותם לבתי הבד.
בהרבה משפחות בגדה הזיתים הם מקור הפרנסה העיקרי, והרבה תלוליות הוסרו, אבל התלולית במטע של חמדאן בשופא לא הוסרה. אולי התושבים לא הזכירו לצבא שיש שם תלולית, ואולי הם כן הזכירו, אבל הצבא שכח שהוא ערם שם תלולית.
ביום שהם קיבלו אישור מהצבא ללכת למסוק (ידעתם שאנשים צריכים אישור מהצבא למסוק זיתים במטעים של אבות אבותיהם?) הם ירדו למטעים, ראו שהתלולית לא הוסרה, ופנו למתאם הפלסטיני שיפנה למתאם הישראלי כדי שיואיל הצבא לשלוח טרקטור ולהסיר אותה.
זוכרים את הג'ינג'י של אפרים קישון? זה הג'ינג'י שהכל תלוי במפתח שנמצא אצלו, זה הג'ינג'י שאף פעם אי אפשר למצוא אותו. והג'ינג'י הזה קם לתחייה וברח עם הטרקטור.
הצבא הבטיח לשלוח טרקטור. אז הצבא הבטיח, אבל הג'ינג'י עם המפתח של הטרקטור איננו. המשפחה של חמדאן ירדה למטע, מסקה חמישה שקי זיתים - והדרך סגורה. הם השאירו את הזיתים במטע והלכו הביתה. בלילה נגנבו חמשת השקים. שוב צילצלו לצבא ושוב הצבא, דרך המתאם הפלסטיני הבטיח, ושוב הבעיות עם הג'ינג'י.
בצר לו פנה חמדאן אל תמי, זאת שפעם כבשה את הנגב ועכשיו היא חברה במחסום ווטש, וביקש עזרה. גם תמי פנתה לצבא, בלי תיווך של שום מתאם פלסטיני. הובטח לה שהנה, הטרקטור בדרך. אחרי כמה שעות, כשהסתבר שהטרקטור לא הגיע, הסביר הקצין הגבוה שהטרקטור באמת היה בדרך - אבל הוא הופנה למשימה דחופה אחרת.
חמדאן מרט את שערות ראשו וביקש מתמי לשאול אם הוא יכול להסיר את התלולית בעזרת הטרקטור שלו. אבל הצבא אמר שהתלולית היא עניין בטחוני ואסור לגעת בה. ושהנה הטרקטור בדרך.
אלא שהוא לא הגיע. אבל מחר, מאה אחוז, סופית, הוא יגיע.
ומחר, הטרקטוריסט היה חולה. אבל ביום שאחרי זה יבוא טרקטוריסט חדש, והוא בליינד מוריד את התלולית.
ומכסת ימי המסיק הולכת ונגמרת (הידעתם שלכל מטע בגדה המערבית יש מכסה של ימי מסיק?) והפלסטינים חייבים לסיים את המסיק בתוך המכסה שנקבעה מראש. אחרי שהמכסה נגמרת כבר אי אפשר לרדת למטע הספציפי הזה וכל הזיתים נשארים על העצים.
את זה גם הצבא יודע, לכן עשו שם הכול כדי לקדם את עניין הסרת התלולית. אלא שהטרקטוריסט החדש לא מצא את המפתח של הטרקטור. כנראה שהחולה לקח אותו איתו הביתה, ואף אחד לא יודע איפה הרזרבי. אבל עוד היום בערב שולחים מישהו לבית של החולה ומביאים את המפתח.
חמדאן כמעט הספיק למרוט את כל שערות גופו, עד שבמזל המפתח הרזרבי נמצא והטרקטוריסט החדש ידע לנהוג בטרקטור ומצא את הדרך אל התלולית המבויישת והדרך נפתחה שבוע שלם אחרי שהובטח שהיא תיפתח.
ותמי עומדת ושואלת את עצמה, בשביל מה בכלל צריך את החסימות האלה? החסימה הספציפית הזאת, זאת שבמטע של חמדאן, הוערמה על שביל שהכיוון שלו הוא ישראל.
אבל מי שייסע על השביל מערבה, עם כוונות טובות או עם כוונות זדון, ייתקל בסופו של דבר בגדר ההפרדה. ואותה רק סופרמן יכול לעבור, וסופרמן הוא בכלל לא פלסטיני. אז אם יש גדר בסוף השביל, בשביל מה צריך את התלולית?
וחמדאן מרגיע אותה ואומר לה לא להתרגז כי החיילים והמפקדים של החיילים הם אנשים צעירים והם לא יודעים עדיין כלום על קשיים של פרנסה. וזה מה שעוד יותר מרתיח את תמי, שלא אכפת להם מהפרנסה של התושבים שהם אמורים להיות אחראים עליהם.
ועוד מפליא אותה שאיך יכול להיות שמשך שבוע שלם לא מצא הצבא החזק והמתוקצב ביותר במזרח התיכון טרקטור אחד קטן שיסיר חסימת עפר אחת קטנה. ושאיזה מזל שהג'ינג'י ההוא, זה שהכל תלוי בו ושהוא תמיד איננו לא נולד בזמן שהיא הקימה בשבילנו את המדינה. כי אם ככה היו מתנהלים הדברים אז, בימים ההיסטוריים ההם, מי יודע אנה היינו באים.
עדנה קנטי, מספרת סיפורים
לפנייה לכתב/ת 
