לעבודה ולאכילה

הם מתעוררים מוקדם בבוקר, מתלבשים בזריזות ויוצאים לדרכם אל המשרד, שם יבלו את רוב שעות היום עד שיחזרו לביתם. חלקם מתעוררים מוקדם יותר כדי להספיק לאכול משהו לפני העבודה, חלקם מסיימים לעבוד בשעה שמאפשרת להם לאכול ארוחת ערב בבית. אבל כולם צריכים לאכול ארוחת צהריים, וזו, הארוחה החשובה ביותר ביומו של העובד, הופכת להיות טקס קבוע, שכל אחד עורך אותו באופן שונה. 

1. סכין, מזלג, ניקח מהר

אלה האנשים (ובעיקר הנשים) שפשוט ברור לגמרי שהיו מעדיפים לעבוד בבר סלטים מאשר במשרד. בעצם, ההבדל לא כזה גדול, כי ממילא הם מעבירים את רוב שעות יום העבודה במטבח. הם מגיעים לעבודה אחרי שעברו קודם לכן בשוק או אצל הירקן. קוראים כמה מיילים, עונים כמה תשובות ומייד יוצאים אל המטבחון, להתחיל בעבודות ההכנה. את הסכין הם יביאו מהבית. גם את קרש החיתוך, הקולפן, הקערה וצלחת ההגשה. בבוקר הם יחתכו פירות אקזוטיים טריים, יערבבו עם יוגורט עזים, ישפכו מעט סילאן ויפזרו מעל תערובת אגוזים וגרעינים קלויים. בצהריים הם יעמלו שעות ארוכות על הכנת סלט הבית: יקלפו ירקות, יחתכו אחד-אחד, ישטפו את החסה, יוסיפו עלי בייבי, יוציאו ביצה קשה מקופסה קטנה וכך הלאה. וכל זה ילווה בהרצאה ארוכה על כמה בריא, קל ומהיר להכין סלט טעים ומשביע במקום לאכול את הזבל הזה שכל השאר אוכלים.

2. מה, זה? סתם משהו קטן שהכנתי אתמול 

אתה מגיע למטבחון עם הסנדוויץ' העלוב שקנית. כן, אותו סנדוויץ' בדיוק כמו הסנדוויץ' שאכלת אתמול ושלשום ובעצם בחלק ניכר מהימים בחודשים האחרונים. לפתע מגיע הבחור עם קופסאות פלסטיק מהבית. אתה מקלל בלב כי ברור לך שמה שיש לו שם הרבה יותר טעים ממה שיש לך. כשהוא פותח את הקופסאות ומתחיל לחמם את השאריות מאתמול, אתה מבין שהתחתנת לא טוב. ביום ראשון יהיה לו בשר בקר בבישול ארוך עם מחית ירקות שורש. ביום שני יגיע עם סושי תוצרת בית ומרק מיסו. בשלישי סלמון בתנור ומרק בצל צרפתי. ברביעי לובסטר וריזוטו כמהין. בחמישי ארוחה מולקולרית כי אשתו בדיוק הלכה לאיזה קורס... ואתה עם הסנדוויץ' - פעם עם חזה עוף ופעם עם חלומי - חולם בהקיץ ותוהה למה הכישורים הקולינריים שלך ושל אשתך מסתכמים בטיגון חביתות ושניצלים.

קוצצים על הבוקר (צילום: index open) 

3. חיים מהיד לפה

כולנו מכירים את האנשים האלה, אתה נכנס למשרד שלהם לפגישה ומייד הם יפתחו איזו מגירה, לא משנה איזו, והיא מלאה בכל טוב – במגירה הראשונה חטיפים מלוחים, במגירה השנייה שוקולד, חטיפי אנרגיה ומתוקים אחרים, במגירה שלישי פיצוחים, במגירה רביעית בננות, תפוחים, תפוזים. אתה חושש לבדוק, אבל ברור לך שאיפשהו בארון הקלסרים מסתתרים להם אבטיח, מלון, אננס ושני רימונים או ארגז עם בירות צוננות.

אתה יושב מול המחשב ומהחדר ליד בוקעים קרקושים שאין לטעות בהם – אלו עטיפות של חטיפים. אתה ממשיך לעבוד ללא הרף וניחוח פרדסים מתפשט ברחבי המשרד, אתה יודע – השכן שוב קילף תפוז. אתה מחפש מסביבך משהו להכניס לפה ומסתפק בפירורי סנדוויץ' ששוב אכלת ליד המחשב.

4. לאכול בלי חשבון

משהו שם לא בסדר, זה ברור, אתה רק לא יכול ממש לשים את האצבע שלך על זה. או שהוא מרוויח הרבה יותר ממך, או שיש לו גב כלכלי רציני, או שהוא פשוט ניהיליסט חסר אחריות. אבל הבנאדם הזה, כל פעם שתשאל אותו איפה הוא אוכל היום, יזרוק לך שם של מסעדה יותר יקרה מהמסעדה היקרה ביותר שאכלת בה ביום הנישואין שלך. וכשתשב ליד השולחן במטבח עם סנדוויץ' חביתה, כי החלטת לגוון היום, הוא ייכנס עם שקיות טייק אווי ואוכל בשווי מאה חמישים שקל. אם יש לך מזל הוא יזרוק לך כמה שרימפסים, או ביום אחר, יביא לך דוגי-בג עם שאריות של צלעות טלה. אל תתפתה! אם תטעם עוד תיאלץ להתחיל להוציא יותר ויותר כסף על ארוחות צהריים. איך אתה חושב שהוא הגיע למצב הזה?

מנשנשים מול המחשב? (צילום: index open)

5. ברוכים הבאים לקיבוץ

הם מתאמים כל יום מראש, בעשרות אי מיילים, את הארוחה של מחר. יעקב יכין את האורז הפרסי המפורסם שלו. רינה תכין את הקציצות המשגעות של אמא שלה. חנניה יביא סיר ג'חנון מסבתא שלו. ואיריס, איריס תאפה עוגה לקינוח. השולחן במטבחון מלא בסירים וכלי הגשה, עוד רגע יעקב יגיד קידוש ואחרי כן כולם ישבחו את האוכל של כולם ואת סבתא של חנניה, שאלוהים יודע למה הג'חנון שלה כל כך שומני, ואתה יכול להישבע שיש שם כמה עלים של גת. אחרי כן תהיה תורנות שטיפת כלים. לך רק נותר לתהות מי שובץ למכבסה.

6. עוד לא אכלנו

החלטת להגיע מוקדם, השעה שמונה בבוקר, נדמה לך שאין אף אחד במשרדים. ובכל זאת, הנה האימייל היומי מגיע – "איפה אוכלים היום? חשבתי על סושי, מה אתם אומרים?". ומשם ההתכתבות תימשך עד שעה 12, שאז יוצאים לאכול. לא שסוכם כמובן איפה אוכלים, הרי אף פעם לא מגיעים להסכמה. גם כשכבר נמצאים בחוץ לא מגיעים להסכמה, גם כשכבר מתיישבים במסעדה לא מסכימים על לאכול בה, וגם כשאוכלים יהיו אלה שיתלוננו שעדיף היה לאכול במקום שהם רצו. הארוחה רק הסתיימה, כולם עוד מדדים למחשב, אבל בתיבת הדואר הנכנס כבר מחכה לך המייל "אז מה אוכלים מחר? פסטה?".

7. יאללה, כבר 12:15

העולם נחלק לשניים: אלה שאוכלים ארוחת צהריים בשעה נורמלית ואלה שבשעה 12:00 כבר גוועים ברעב. הקבוצה האחרונה כוללת ילדים בגן חובה, זקנים בבית אבות, מאושפזים בבית חולים - ואנשים שעובדים במשרד. הסוג הגרוע ביותר הוא העובדים במקומות עבודה שיש בהם חדר אוכל מאורגן. במקרה הזה ברור לך שבין 12:00 ל-13:00 פשוט אין שם עם מי לדבר. וזה לא משנה בכלל שתשע הם אכלו ארוחת בוקר ובעשר וחצי ארוחת עשר.

אוי, האימה (צילום: ויז'ואל פוטוס) 

8. יצאתי, תכף אשוב

לקראת ארוחת הצהריים הם ייצאו מהמשרד בהכרזה "אני קופץ לאכול משהו קטן, רוצה לבוא?". אתה תחבק את הסנדוויץ' המסכן שלך ותניד ראשך בשלילה עם עצב בעיניך. אתה יודע שהפעם הבאה שתראה אותם תהיה לקראת סוף היום. אתה גם יודע איך זה קורה, בזכות פעם אחת שאמרת כן ויצאת איתם לאכול. כבר כשירדתם במעלית הבנת שמשהו לא בסדר. "למה אתם יורדים לחניון?" שאלת. "קופצים לחומוס באבו גוש", הם ענו פה אחד, "בשעה כזאת זה תיק-תק, כמה אפשר לאכול במסעדות כאן מסביב?". 

9. דיאטת קפאין

אמרנו שכולם אוכלים צהריים? זה לא מדוייק. מכירים את אלה שבחיים לא ראיתם אותם מכניסים משהו לפה חוץ מקפה? הם ישתו אותו בבוקר, ואחר כך כל שעה עגולה. כדי לגוון הם יוסיפו סוכר או חלב. במקום קינוח הם ישתו שוקו. כשתכנס למשרד שלהם תראה עשרות כוסות, מסוגים שונים, מלאות פחות או יותר, חלקן נראות כמו צלחות פטרי. באמצע הפגישה שלכם הם יתחילו להראות סימני עצבנות ויגידו "בוא נמשיך את זה במטבח, אני חייב לאכול משהו". כשתגיעו לשם הם יכינו קפה שחור ויסבירו: "אני אוכל את הגרגרים".

בוקר, בוהריים, צהריים ואחה"צ - רק קפה (צילום: חגי לפלר)

10. משולש ברמודה

אתה פותח את המקרר המשרדי כדי להוציא חלב ומוצא שם עשרות קופסאות, שקיות וצנצנות. לכולם מוצמדים פתקים ומכתבים ארוכים שמתחננים ומאיימים: "אסור לגעת!", "מי שאוכל דמו בראשו", "רעל עכברים!" ו"האוכל של גבעון" (וכמובן שגבעון רגיש ללקטוז, לגלוטן, למלח ולסוכר, אז אין סיכוי שמישהו יאכל את הדברים שהוא קורא להם ארוחת צהריים). המתריסים משאירים צלחות גדושות, לפעמים גם שבוע שלם - כל פעם אוכלים קצת ומחזירים למקרר. באלה אף אחד לא נוגע. בדיוק בגללם המציאו את יום הניקיון החודשי שבו נשלח המנקה האומלל להעלים את השאריות. אבל רק תעז לשים מעדן חלב מוחבא היטב (עטוף בשקית שחורה ומוטמן במדף השלישי מימין, מאחורי הבננה הרקובה). הרי ברור שכשתגיע כעבור שעה וחצי השקית ותוכנה ייעלמו מהשטח.

זה שלי! רק שלי! (צילום: חגי לפלר) 

מי האנשים האלה לעזאזל? מאיפה יש להם את האומץ לאכול משהו שהם לא מכירים? ואיך הם חיים עם הידיעה שהם פשוט גנבים לכל דבר? ובכלל, מתי ואיך הם עושים את זה? החשודים המיידים הם בדרך כלל המנקים, אבל לכל אחד יש את הקולגה שהוא באמת חושד בו. ואולי לא נותר אלא להאמין שבכל משרד יש גם פנטום המקרר.