כשהחברה הטובה מספרת שחלתה בסרטן. טור אישי

באפריל 2007, ערב פסח, חברתי הטובה, אהובת ליבי והקרובה אלי כמו אחות, הודיעה לי. חודשיים לאחר פטירת אמה מסרטן השחלות, קצת אחרי שאובחנה כנשאית של גן BRCA1 (מוטציה המבטיחה סבירות גבוהה מאוד לסרטן השד ולסרטן השחלות), בשבוע ה 26 להריונה התקין סוף סוף - נפל הדבר. כל הבשורות האלו נחתו באותה המהירות בה נכתבה השורה הזו על המקלדת - כסופת רעמים אימתנית ביום בהיר.

כשאובחן סופית שזה סרטן השד הזמן קפא. מאותו הרגע נפערה תהום עמוקה בינינו, תהום שלא הייתה שם מעולם, גם לא כשכל אחת עברה מכשולים וקשיים משלה. כעת על הגדה האחת הייתה היא, החולה, ומנגד - אנחנו הבריאים.

"לראשונה נשארתי ללא מילת ייעוץ אחת"

עד לאותו הרגע בו היא סיפרה לי חלקנו חוטי דמיון משותפים רבים כל כך, שאופיינים לחברות נשית אמיצה: בקווי הקריירה, בהחלטות, ברעיונות. שיתפנו בכנות בהתלבטויות רבות בהורות, במחשבות, במשאלות הלב. עשינו את זה באינספור שיחות טלפון ארוכות בדרך לעבודה, בשעת שחר מוקדמת, שעה שבה רק אמהות עובדות ממהרות על הכביש. עשינו את זה בפגישות מרובות, ימי כיף ספונטניים, מיילים, מסנג'רים, הודעות טקסט - חיבור אמיץ של נימי הנפש בכל ערוץ תקשורת אפשרי.

ולפתע, כובד הידיעה, הטיפול המהיר שהיא הצריכה, העיסוק בלוגיסטיקה האימתנית במלחמה על חייה, תהליך העיכול – כל אלה גרמו להסתגרותה והסתכלותה פנימה אל ההיבט הכי אישי שיש – ההיבט הבריאותי, הפיזי, התפקודי, שבו את, כנראה, לגמרי לבדך.

עוד כתבות בנושא:

• המתנה שקיבלתי ליום הולדתי ה-35: סרטן שד 
• לא לבד: למה חשוב טיפול נפשי בזמן סרטן שד  
• דפנה עברה כריתת שד: "מי ירצה אותי ככה?"
  

• מקשיבים לך: 40 חולות סרטן שד מצאו תמיכה בפייסבוק
• כל חולה חייבת כימו? מיתוסים על סרטן השד
  

השאלות שהיא התמודדה איתן, התלבטויות של עולם הבריאות והחולי, הפיזי והנפשי, עולם של ניתוחים, טיפולים, חוסר תפקוד, עולם פסיכולוגי אישי שלם של דימוי הגוף החדש, של הסברים לבנה בן הארבע. לראשונה נשארתי ללא מילת ייעוץ אחת מול עולם שכמה שלא קראתי וחיפשתי - הידע שלי לא נגע בשוליו. ההבנה וההזדהות היו פתאום שונים ודמעות הכאב שלי מהליווי הקרוב רק הכבידו עליה את השיתוף.

בתקופה הראשונה, נסתמו כל ערוצי התקשורת המרובים. אני התרגלתי מהר מאוד לעובדה שכאשר היא לא עונה לטלפון ונעלמת יש באמתחתה בשורה קשה לבשר והיא נכנסת למצב שלימים כינינו "בונקר". העדכונים היו קשים, עדינים ומורכבים: בדיקה עם סמנים לא טובים, ניתוחי כריתה מלאה וכריתה מונעת, טיפולי כימותרפיה במהלך ההריון, אשפוזים, ניתוח שחזור וחוסר תפקוד כללי.

כל מאמצי התפקוד שלה ניתנו באופן טבעי לביתה ומשפחתה והעדכונים מה"בונקר" היו לרוב דרך הודעות טקסט, מיילים או שיחות עם בעלה. אותם עדכונים הותירו אותי המומה, חרדה, אבודה ובעיקר חסרה אותה כל כך. המשכתי לתחזק יומיום מלאכותי, שהמשיך לזרום בקצב המהיר והשגרתי שלו, אבל מבפנים אכל אותי כרסום תמידי של דאגה וגעגועים.

דנית גד-נומברג. "אני שומעת שמגיע אס.אם.אס והסט נופל לי מהידיים"

"תפקידי היה עדכון, דוברות והסברה למי שמחוץ ל'בונקר'"

העזרה הלוגיסטית בבית, לשמור על בנה כשהיא בטיפול, לערוך קניות בסופר, להביא משהו שהיא צריכה – הייתה הדבר הפשוט ביותר, ובזה ניסיתי להתמקד עד שאצליח למצוא גשר אחר, משמעותי יותר. לא הפסקתי לחפש גשר שכזה, אבל בעיקר ספרתי את הימים עד לחזרה לשגרה, עד שיעבור זעם, כאילו שסערה כזו יכולה אי פעם להחזיר את פני הים למפלס המקורי.

"מה תרצי שאהיה לך? מה יעזור?", שאלתי יום אחד, די בהתחלה, כשהיה לי אומץ לשאול ישירות.

"אי של שפיות" היא ענתה. "אני רוצה שנלך לעשות שופינג ביחד כמו תמיד, אני רוצה לדבר על דברים של סתם לא רק על המחלה, אני צריכה חוטים לעולם הרגיל".

בהתחלה, ניסיתי למלא את התפקיד הזה לבקשתה, כפשוטו. למלא את קולי בעליצות מעושה ובסיפורי יומיום שניסיתי לגרד. זה לא עבד. בנימים רגישים כל כך של קשר אותנטי לא יכולתי להיות מלאכותית ולהסתיר גרון חנוק ממי שמכירה אותי טוב כל כך. בדיעבד, היא לא ידעה בעצמה מה היא באמת צריכה ומה ניתן לבקש.

למען האמת, היא לא באמת הייתה צריכה אי של שפיות. לא ממני. איים של שפיות שגרתית הם מבורכים והכרחיים, אולם אפשר כנראה לקבל אותם ממעגלים רחוקים יותר, שמלווים ממרחק מה.

בדיעבד הבנתי שהבקשה שלה היתה שונה ועברתי לפירוש דרש. החוטים אל העולם הבריא, אליהם התכוונה מבלי דעת, היו למעשה גשרים וערוצי תקשורת. ערוצים שיהוו גשר לגדה השניה, זו שלנו - הבריאים. כך, לאט לאט, עיקר תפקידי היה עדכון, דוברות והסברה אל מי שמחוץ ל"בונקר" ושמירה על מעגלי הקשר של מי שחיפשו, רצו והתעניינו, אך הצליחו בדרך אחרת לחדור אל המוצב.

ראיתי גם את מי שמראש כשלו וגם את מי שאיבדו את הדרך בעצמם. אבל את מי שכן עמד שם, אבוד ומבולבל, אספתי, עדכנתי והסברתי, סינגרתי והעברתי מסרים ומתנות, ולאט לאט הגיעו אל הטלפון ואל המייל שלי חברים ומכרים ונוצר מעין שער עדין, שאיפשר לה לקבל סיוע בגזרה החברתית, בימים שהם לא בדיוק חברותיים. זה גם איפשר לחבריה מעקב כלשהו, ודרך להביע אמפטיה וסימפטיה דרך שליח ציבור זמין.

"בלי לקרוא, אני כבר יודעת שהמחלה חזרה"

שנה לאחר מכן. אפריל 2008. שוב ערב פסח. זמן קצר לפני היא חזרה מטיול בתאילנד עם הבעל והילדים - חגיגות ניצחון על המחלה. אני בהריון, עושה קניות לפני החג. סוחבת לאט סט צלחות חדש ולבן והלב שלי דופק. היא בבדיקה עכשיו. אם יגיע טלפון אפשר לנשום. אבל אני שומעת שמגיע אס.אם.אס והסט נופל לי מהידיים. כולם רצים לעזור לי. לי! לבנאדם הלא נכון! בלי לקרוא, אני כבר יודעת שהמחלה חזרה. חזרנו ל"בונקר". מבחינתי, זהו פסקול המחלה: ערוצי תקשורת סתומים ומעט מילים שהן המון.

הפעם החמ"ל כבר תיקתק בנהלים ברורים. כבר יודעת לבד, אוטומטית - מי ראוי, מי איתנו, את מי מעדכנים ומתי, ועל מי כבר אפשר לדלג כי הוא לא שרד את הפעם הראשונה. שר החוץ חזר מחופשתו הקצרה ועכשיו יש להכיל את הדמעות של כל אחר משמעותי שמעודכן. אני לא מעכלת את כמות הדמעות, המילים המגומגמות, אובדן האמונה, סימני השאלה ומפלצות הפחדים ששמעתי בתור שר החוץ.

מה שכן, כמו באפקט פיגמליון המפורסם, כבר ראיתי במו עיני כזה קרב, ראיתי מי מנהל אותו, וידעתי שיש לו רק תוצאה אפשרית אחת.

"היה כדאי להישאר צמודה"

עברו שלוש שנים וחצי. אחרי שני נצחונות אדירים היא השאירה אבק מאחוריה והביסה את הבן זונה, ובגדול. הצעדים משני החיים שהיא עשתה היו מדהימים, ושינו לא רק את החיים שלה. התהודה עדיין נותנת אפקט רב עוצמה. לשיעור הצמוד שקיבלתי יש קבלות, חינם, בלי לחלות בעצמי. היה כדאי להישאר צמודה.

שלוש וחצי שנים אחרי אני יודעת. אני יודעת שלא משנה מה התפקידים שהייתי לוקחת

בתמיכה הזו, בימים של אותו דיאלוג עכור, אנחנו לא היינו מפספסות זו את זו, כיוון שהתעקשנו שתינו על שיח אמיתי, גם אם זה היה קשה. ידענו שהקשר חזק ושהוא ינצח. אותו רגש אותנטי של אהבה אמיתית ואופטימיות נצחית הוא ייצור שרדן ועיקש בפני עצמו, שלא ויתר עלינו, והוא שאיפשר לנו את הגשר הצר בימים של תהום עמוקה, עד לחזרה לדיאלוג צלול ושקוף יותר מאי פעם.

ומכן, אותן "חברות של", "אחיות של", "תומכות" ו"מלוות בדרך", אני רוצה לבקש שלא תתייאשו - בכל מחיר. גם בימים שנראה לכן שנפגעתן מספיק, שלא מעריכים או שלא זקוקים לכן, שהפחד מתגבר, שאתן מפסידות דברים ורודים אחרים ושכבר משהו אבד. אל תתייאשו לא רק בגלל שתפספסו את כוחות הנפש האמיתיים שלכן, את הימים של ההומור, של החסד ושל האהבה ביניכן, אלא גם כי תפסידו שיעור מאלף בחיים על סדרי עדיפויות בזמן אמת, על כוח הרוח, על חברות נפש ועל הסתכלות אחרת, חשובה ובונה, על כל הדברים המדהימים שיש לכן בחיים ועד עכשיו נתפסו כמובן מאליו.

אי שם בהסטוריה המשותפת אתן בחרתן בה, ברגע מקרי שבו שובצתן יחד בתורנות מטבח בבסיס, במשמרת או בפרוייקט גמר בקורס ההוא, והנה, החיים זימנו לכן למידה משותפת, משמעותית הרבה יותר, שכל כך חשוב למצות.

אם החזקתן מעמד בתהומות הגדולים של הקושי והעצב - היא תפציע בסוף, אותה קשת. היא זו שתראה לכן את הדרך ותדרוש את אושרכן האמיתי, תדרוש ולא תרפה. והיא תעשה זאת לא כמטלה, אלא כפרס. הפרס המשמעותי ביותר שתקבלו אי פעם.