ידעתי שאני צריכה לרוץ מרתון כדי למצוא אהבה
תקופת האימונים התחילה, יש התרגשות בגופי בכל פעם שאני שורכת את השרוכים לפני היציאה לריצה, אומרת לעצמי: אולי הפעם זאת הריצה שתביא לך אהבה - מרתון ברלין 2010
ידעתי באותו הרגע שזאת התחושה שאני רוצה להרגיש. שמישהו יראה אותי רצה ופשוט ירצה לחצות חצי עולם רק כדי לפגוש אותי.
פתאום התהפכה לי הבטן, אני זוכרת באופן מאוד ברור שבאותו הרגע ידעתי. ידעתי שזה מה שאני צריכה לעשות כדי למצוא אהבה - לרוץ מרתון.
שלושה ימים אחרי, בעוד שהתמונה שלה עדין חקוקה בזכרוני, אני פתאום מוצאת את עצמי עושה SEND על המקש במקלדת שלי וזהו - ההחלטה נפלה. טופס ההרשמה נשלח, ואני יוצאת במסע אל המרתון הראשון שלי בעקבות האהבה. מרתון ברלין 2010.
תקופת האימונים התחילה, יש התרגשות בגופי בכל פעם שאני שורכת את השרוכים לפני היציאה לריצה, אומרת לעצמי: אולי הפעם זאת הריצה שתביא לך אהבה (לכן כל פעם הקפדתי להיראות ממש טוב כשאני יוצאת לרוץ).
מחכה לריצות בתשוקה ותאווה שאינן מוכרות לי
תקופת האימונים מתחילה לתפוס שעות נכבדות בחיי, וספירת הקילומטרים בשעון הגרמיין שלי מקבלת התמסרות נכבדת למטרה (אהבה). אני מוצאת את עצמי מחכה לריצות בתשוקה ותאווה שאינן מוכרות לי.
הריצות שלי לבד, ללא חבריי לקבוצת הריצה, מעוררות בי מחשבות אינסופיות. ופתאום, ברגעים שזה רק אני הפארק והרגלים שממשיכות לנוע בקצב המרתון שלי והלב הבוער הזה שלא הפסיק להאמין באף קילומטר שזה ממש פה בפנייה הקרובה, עוד קילומטר אחד, ניצה, והוא צופה בך, נוגע בך, ממש מחכה רק לך.
שלושה חודשים של אימונים מפרכים מביאים איתם את המייל הבא:
"היי, האם זו את שרצת אתמול בפארק עם חליפה לבנה בשעה שבע בערב בערך?!"
אני לא מזהה את האדם ששלח לי את המייל המרגש. אני מיד עושה חיפוש מתקדם בגוגל – הממצאים מראים בחור בן 28, ספורטאי שרץ, חמוד למראה וחף מפשע ומדוחות חנייה.
זה מכה בי פתאום. קצת נתפס לי הצד של הצלעות כמו בריצות הראשונות שלי, כשעוד היה קשה לי לנשום סדיר. האם מה שמהתחלה רציתי קורה לי, ממש כפי שניבאתי? ולמרות הספקנות המוטמעת באישיותי האופטימית, אני מחליטה לענות לו בחזרה: "כן, זו הייתי אני!"
אני זוכרת שהשאלה הראשונה ששאלתי אותך בדייט הראשון שלנו היתה: "איך מצאת אותי בכלל? ולמה?". התשובה שלך פשוט היתה מושלמת, בדיוק כמו שרציתי שתישמע: "ראיתי אותך רצה ופשוט ידעתי שאני חייב להכיר אותך".
ואז המשכת וסיפרת שחיפשת אותי באינטרנט בכל קבוצות הריצה שקיימות בישראל, עד שמצאתי את התמונה שלי בכרטיס החבר האישי שלי באתר של מרת"א (מועדון רצי תל אביב) והחלטת שאתה חייב להכיר אותי.
החיבור בינינו בעקבות עולם הריצה המשותף לשנינו גישר על הרבה דברים אחרים שלא מצאו חן בעיניי, ופתאום אני מוצאת את עצמי נסחפת לרומן קטן ומרתק איתך - בעקבות עולם הריצה והמרתון.
בסוף הסתבר שהריצה היתה חזקה יותר ממה שהיה בינינו, ואחרי תקופה די ארוכה אנחנו נפרדים. משום מה אני לא עצובה, משהו קרה הפעם בשונה מכל הפעמים האחרות כשהאהבה לא התממשה בחיי – אני לא עצובה, אני לא מרגישה ריקה, אני מרגישה מלאה בדיוק כפי שהרגשתי כשהייתי איתך.
אני בונה ורוקמת את האהבה הכי גדולה ועוצמתית שתהיה לי
שבת בבוקר, אני יוצאת לריצה ארוכה כפי שכתוב בלוח האימונים שלי, בעוד השחר עוד לא מעז לצוץ. חבריי לריצה ואני משיטים את רגלינו בלב הפארק. בסוף הריצה שמתי לב שכלל לא חיפשתי אותך הפעם רץ מולי, ובריצה הזו הבנתי למה אני לא עצובה. פתאום קלטתי שאני בעצם כן מאוהבת. שאני בונה ורוקמת את האהבה הכי גדולה ועוצמתית שתהיה לי בחיים - אני מתאהבת בעצמי ובעולם הריצה, שגרם לי לכך.
הריצות לא רק חישלו את גופי ואת מראי החיצוני, הם גם בנו בי עוצמות אחרות של אופטימיות, של תשוקה, של עשייה, של יופי ושמחת חיים. הריצה גרמה לי להבין שעד שלא אוהב את עצמי, לא אוכל למצוא אהבה בליבי.
יום המרתון הגיע, ובעוד כמה שעות יסתיים המסע שלי בעקבות האהבה, נראה שלא העזתי לחזות מה שהולך לקרות לי בריצת ה-42.2 ק"מ הראשונה בחיי.
כשנפרדתי מחבריי לקבוצת הריצה ממש לפני קו הזינוק הגיע הבכי הראשון. פתאום הבנתי שמה שהשקעתי בו יום-יום בתקופה האחרונה - הגיע. זהו, הזינוק. אני יוצאת לריצת המרתון הראשונה שלי. אני מחייכת, שמחה מלאת אנרגיה וחיים, שורפת את 22 הקילומטרים הראשונים בקלות. אני כלל לא חושבת על זה שאתה לא נמצא איתי, ואני מרחפת את הקילומטרים בקלילות מפתיעה.
הדמעות שוב הופיעו בקלות, ואני מוצאת את עצמי רצה עם דמעות בעיניים.
בקילומטר ה-28 ראיתי ילדה קטנה רצה לכיוון אחת הרצות לידי וכל כך התרגשתי בשבילה, כי ראיתי עד כמה היא היתה זקוקה לעידוד הזה כדי להמשיך הלאה. הפעם היו אלה דמעות של התרגשות משמחת.
בקילומטר ה-34 מצאתי את עצמי אומרת בקול רם, כך פשוט לחלל האוויר הקר בברלין, ללא כל חשש שמישהו ישמע או יבין מה אני אומרת: "איפה אתה אהובי? למה אני צריכה לרוץ כל כך הרבה כדי למצוא אותך?".
גם אז הופיעו הדמעות, והפעם לא ממש ידעתי מה לעשות איתן. האם לנגב אותן, להסתיר, או פשוט לתת להן לזרום? מה לעשות עם כל הדמעות האלה???
ואז זהו, זה הגיע, עוד קילומטר אחד ואני מסיימת את המרתון הראשון שלי בעקבות החיפוש אחר האהבה. אתה לא בקו הסיום ואינך מתקשר לאחר מכן לשאול איך היה. גם לא תחכה לי בשדה התעופה בארץ בזרועות מחבקות וגאות. אבל זה כלל לא שינה לי פתאום, באותו הרגע. משום מה הדמעות כבר לא היו חלק ממסעי וריצתי. העצב הפך לאנרגיות מטורפות, שגרמו לרגליי לשוט את הקילומטר האחרון כאצנית מקצוענית.
אני רצה ורצה כמו איילה אל קו הסיום. מפזרת את השיער מהקוקו הצמוד לראשי ונזכרת בה שוב, איך היתה יפה כשראיתי אותה מתנוססת על המגזין היוקרתי, הקרינה כל כך הרבה אהבה, כזו שגם אני משתוקקת אליה.
מרוחה עם חיוך נצחי על מסכי הענק של קו הסיום
ידעתי שתמונת הסיום שלי חייבת להיות כזו: אני דוהרת עוד מאה מטר ועוד קצת, ואז זה קרה, אני שומעת את הכרוז מכריז Welcome Nitza Hadad Tel Aviv Israel ואני רואה את עצמי יפה מכפי שאני זוכרת אותי אי-פעם, מרוחה עם חיוך נצחי על מסכי הענק של קו הסיום.
יש לי אהבה והיא הכי קרובה ונוגעת שיש - אני מאוהבת בעצמי ובדמות שאני רואה מולי. הדמעות מופיעות שוב, הפעם לא דמעות של עצב. בראשונה בחיי, בכיתי מאהבה.
לפנייה לכתב/ת 
