מה זה השטויות האלה טיפים

אני אנטי-טיפית. אחד הדברים הכי מעצבנים שיצרה לדעתי התרבות האמריקנית, היא חובת מתן טיפ. לא מובן איך תגמול שנועד במקור להינתן לעובד בשכר מינימום, כמחווה של רצון טוב על מתן שירות אקסטרה, הפך לחובה ולחלק אינטגראלי מהשכר? כיצד קרה שמעסיקים בתחומים מסוימים הצליחו בכישרון לגלגל עלינו, הלקוחות, את תשלום שכר העובדים שלהם? והכי גרוע – למה אנחנו מסכימים ולמה אנחנו נוהגים לשלם גם כאשר השירות לקוי?

אני מודה, לא מדובר בחשיפה ולא בידיעה בלעדית. אבל רגע, לפני שאתם שוקלים לזנוח את הגיגיי לטובת הגיגיו של מישהו אחר, תנו לי הזדמנות. אני מעוניינת להעלות בחזרה למודעות נורמה שבעיניי אבסורדית מצד אחד ומתסכלת מצד שני – למה? כמה? ולמי נותנים טיפ (בעברית – תשר).

ולמי שתוהה מדוע זה חשוב עכשיו, התשובה פשוטה - כיוון שאני לפני ביקור במספרה (חייבים, חתונה).

על שירות בסופר, מהקופאית או במעדנייה או בכל אגף אחר, ברור לכל שאני לא משלמת בונוס לעובד על כך שביצע את עבודתו. לעומת זאת, במספרה, שבהרבה מקרים "שוחטת" אותי במחיר על טיפול שבפועל לא נמשך יותר מעשרים דקות, גג חצי שעה (נטו), אני צריכה לתת טיפ לצובעת, לחופפת ואולי גם לזו שעושה את הפן?

נראה לי שבמקרה הזה השביל עוקף טיפים היחידי אפשרי הוא לקבל את השירות ישירות מבעלת הבית ואז אולי סידרנו פעם אחת את המערכת, (לא מומלץ לנסות אם אין לידך מאבטח).

גם סיינפלד התייחס לנושא הזה באחת מתוכניותיו, כששאל על מה בעצם אני נותן טיפ לברמן, שכל מה שעשה זה להסתובב ולתת לי את המשקה שביקשתי? האם על זה שלא הכה אותי? באמת תעלומה!

כולנו מכירים את תחושת חוסר הנוחות, שאנו חשים במסעדות בניסיון לפתור את האקסיומה: כמה טיפ להשאיר? האם השירות היה באמת טוב? ומה אם חיכיתי חצי שעה לתפריטים ואחר כך זכיתי לשירות גרוע ושפכו עליי את הקפה (שבמזל היה קר), או מצאתי שערה מהחזה של הטבח בסלט שלי (מקווה שמהחזה) או שסתם זה היה היום הגרוע ביותר בחייו של המלצר ששירת אותי והוא היה חייב שאדע על זה? ועוד.

האם בכל המצבים הללו אנחנו חייבים להשאיר טיפ? אז נכון, אנחנו לא חייבים, אבל בחברה שלנו קיימות סנקציות כלפי מי שלא משאיר טיפ. קודם כל, מדובר בדרך כלל בסכום לא גדול ואף אחד לא רוצה "להיראות" קמצן, גם אם הוא באמת כזה. אף אחד לא רוצה להימצא בסיטואציה בה המלצרית מעירה לו על כך שלא השאיר טיפ. אז משליכים את ה-20-10 שקל בחוסר רצון על השולחן וחושבים בלב "שיהיה לתרופות". ככה קמה לה תעשייה על בסיס "לא נעים".

אני מאמינה ויודעת שכדי ליצור שינוי חייבים לעלות את הנושא לסדר היום. אבל העלאת הנושא לסדר היום התקשורתי איננה מספקת, והיא ככל הנראה גם אינה הכתובת: רבים מאמצעי התקשורת מטפחים ומפיצים רעיונות ניאו-מרקסיסטים התומכים בסדר החברתי-כלכלי הקיים ובעצם מסייעים לגורמים הדומיננטיים לשמר את מעמדם.

לכן אנחנו חייבים לעשות טלטלה ולאפשר לבני האדם לבחון מחדש מה נכון לפרולטריון! התהליך הזה מורכב מכמה שלבים: תחילה עלינו להאמין שמשכורת יש לשלם. שנית, את המשכורת צריך לשלם המעסיק, לא מקבל השירות. תחשבו על זה, אולי בעתיד יבקשו ממקבל השירות לשלם גם ביטוח לאומי עבור המלצר שהביא לי את הקפה, או לקחת אותו טרמפ הביתה בסיום המשמרת?. את הגבול תמיד אפשר למתוח מחדש.

בקיצור, מתי אנשים (כולל אותי), יבינו שהם לוקחים חלק במשחק ונגררים בלי רצון להיות שותפים למשהו שאינם מסכימים איתו ומשרתים אינטרס לא להם? לדעתי, זה עוזר להנציח את הפער.

ושוב, ראוי שהנושא יהיה כל הזמן על סדר היום, כי רק כך קיים סיכוי לשינוי. ולכך - דרוש רעיון: איך מתחילים להפסיק?