גם העבר כבר לא מה שהיה

אנחנו חיים בעידן הנראטיבים. הנראטיב הציוני, הנראטיב הפלסטיני, הנראטיב הפמיניסטי, הנראטיב המזרחי. כל אחד והסיפור שלו, כל אחד והאג'נדה שלו. כשכל סיפור נועד לקדם אג'נדה, אף סיפור אינו מקדם את חקר האמת. זו הטענה המקובלת והמוצדקת נגד זילות המחקר ההיסטורי בעידן הנראטיבים.

אכן, קשה לכבד היסטוריונים שאינם אלא תועמלני אג'נדות. קשה לכבד הפקרות אינטלקטואלית. אבל בעיצומה של החינגה האנטי-רלטיביסטית הזאת כדאי להיזהר משימוש מופקר במונח "רלטיביזם".

לא כל רלטיביזם הוא ציני, תועמלני וחסר בושה, ומי שתוקף את הרלטיביזם שפשה בלימודי ההיסטוריה, עושה לעצמו חיים קלים ופשוטים. הבעיה העמוקה והעתיקה של ההיסטוריוגרפיה אינה נעוצה ברלטיביזם הציני והתוקפני שנמצא היום באופנה, אלא ברלטיביזם העקרוני והבלתי נמנע של כל ניסיון לספר פיסת עבר.

לשם מה כותבים היסטוריה?

הרלטיביזם העקרוני אינו פוסט-מודרניסטי. הוא היה שם תמיד, תקראו את המשפט הפותח בספר ההיסטוריה הראשון במערב. "הרודוטוס איש הליקרנסוס מציג בספר זה את פרי מחקריו", פותח הרודוטוס את ספרו, "כדי שלא יאבד זכרם של מעשי בני אדם עם הזמן, וכן שלא תאבד תהילתם של מפעלים גדולים ומופלאים, הן של יוונים והן של ברברים, ובמיוחד לא הסיבה שבגללה נלחמו אלה באלה".

האם ברור להרודוטוס על מה הוא כותב? הוא מתלבט בין שלושה נושאים. מצד אחד, הוא רוצה לכתוב על "מעשי בני אדם" הראויים להיזכר, בין שהיו מעשים טובים ובין שהיו מעשים רעים.

מצד שני, הוא רוצה לכתוב מה שניטשה יכנה "היסטוריה מונומנטלית": להנציח "מפעלים גדולים ומופלאים". מצד שלישי, הוא רוצה לכתוב על מלחמת פרס-יוון.

שלושת הנושאים חשובים בעיניו, והתלבטותו ביניהם מעידה על הרלטיביזם שביסוד כל בחירה שכזאת. כל אחד משלושת הנושאים המתחרים על תשומת ליבו מכתיב צורת הסתכלות שונה על העבר, התמקדות בעובדות מסוימות תוך התעלמות מאחרות, ורציונל שעל-פיו יאורגנו העובדות הנבחרות לכדי סיפור משמעותי. שלושת הסיפורים יהיו אמיתיים, אבל מאחר שלא יתמקדו באותם אירועים, הם לא יעלו בקנה אחד, גם אם לא יסתרו זה את זה.

רק סיפורים בעלי נושא משותף עשויים לסתור זה את זה, כפי שאכן עושים הנראטיבים המתנגשים של ימינו. הנראטיב הציוני והנרטיב הפלסטיני עשויים לסתור זה את זה בכל הנוגע לאירועי 1948, אבל אלו שתי גרסאות של אותם אירועים עצמם.

ההיסטוריה "כפי שהיא באמת"

לתוקידידס כבר היה ברור על מה הוא כותב. "תוקידידס איש אתונה העלה על ספר את קורות מלחמת הפלופונזים והאתונאים כמות שהם", פתח את ספרו בגוף שלישי, כקודמו, "והוא התחיל בזאת מיד משנתרגשה ובאה, שכן ציפה שחשובה וראויה לתשומת לב תהא יותר מאלו שקדמוה".

הביטוי "כמות שהם" מבטא את יחסו הביקורתי כלפי הרודוטוס, שאינו מספר על המאורעות "כמות שהם", אלא על "מה שמספרים" על אותם מאורעות. אם תוקידידס, ולא הרודוטוס, נחשב בדרך כלל לאבי ההיסטוריוגרפיה במובן האקדמי, הרי זה בדיוק על שום השתדלותו חסרת הפשרות – לפחות לטענתו – להגיע לחקר האמת העובדתית.  

תוקידידס ביקורתי יותר מהרודוטוס באשר לעדויות שהוא גובה, אבל אין הוא ביקורתי יותר ממנו באשר לעצם הגדרת הנושא הנדון. למעשה, מבחינה זו הוא ביקורתי פחות מהרודוטוס, שהתלבט, כאמור, בין שלושה נושאים.

בעיני תוקידידס, ברור מאליו שאירועים צבאיים הם האירועים החשובים ביותר בעולם: כל-כך ברור מאליו, עד שכל שאר הדברים המתרחשים בעולם נקלטים בתודעתו רק בתור תופעות לוואי של המלחמה.

אמת היסטורית במקרא

לא כך למשל, בעיני המספר המקראי, הפוטר באזכור אגבי אירוע צבאי-מדיני כביר כמו מסע ניצחונותיו של ירבעם בן יואש, מלך ישראל שכבש את כל ממלכת ארם-דמשק.

האזכור אגבי משום שמלך זה "לא סר מכל חטאות ירבעם בן נבט אשר החטיא את ישראל" (מלכים ב, יד כד). בעיני המספר המקראי, ירבעם בן יואש הוא קודם כל חוטא, ממשיכו של החוטא ירבעם בן נבט.

דמותו של מי שהיה, מבחינה צבאית-מדינית, גדול מלכי ישראל מאז ימי דוד ושלמה, מגומדת כך להערת שוליים, ורוב קוראי התנ"ך אינם זוכרים כלל, מן הסתם, שהיה עוד ירבעם אחרי ירבעם בן נבט.

השאלה הקובעת היא, אפוא, מה חשוב בעיני ההיסטוריון, מה משמעותי ורלוונטי בעיניו – וכל תשובה שנקבל מהיסטוריון זה או אחר תהיה רלטיביסטית, אם רק תהיה כנה. תולדות ההיסטוריוגרפיה הן תולדות נדידתה של תשומת הלב המחקרית ממוקד עניין אחד למשנהו.

מה חשוב בעבר?

תשומת ליבם של היסטוריונים היתה נתונה למישור הצבאי-מדיני עד שנדדה למישור הכלכלי-חברתי, שממנו נדדה למישור הגיאוגרפי-דמוגרפי, שממנו נדדה למישור התרבותי.

היא תמשיך ודאי לנדוד למישורים אחרים, ובכל פעם שתחנֶה באחד מהם יתיימרו ההיסטוריונים לספר "סוף סוף" את "הסיפור האמיתי" על העבר הנדון.

דוגמה מאלפת לכך, ודווקא מן הכיוון הפוזיטיביסטי המקדש את העובדות היבשות, סיפקו באמצע המאה ה-20 ההיסטוריונים הצרפתים שהשתייכו לאסכולת ה-Annales. שוחרי סטטיסטיקה אלה החשיבו יותר מכל את העובדות הכלכליות והדמוגרפיות, פחות מהן את המבנה החברתי, ופחות מכל את ההתרחשויות הפוליטיות והתרבותיות.

אחד הבולטים שבהם, עמנואל לֶרוּאָה לַדוּרי, תיאר לאור תפיסה זו, בספר שפרסם ב-1966, את תולדות אירופה מהמאה ה-14 עד המאה ה-18 כ"היסטוריה סטטית" (l'histoire immobile). שום דבר, לשיטתו, לא השתנה באירופה ב-500 השנים הללו, הואיל והחברה נשארה כלואה באותה "אקו-דמוגרפיה" מסורתית.

"במודל חדש זה של ההיסטוריה", הגיב לורנס סטון ב-1979 על תיאורו של לַדוּרי, "תנועות כמו הרנסנס, הרפורמציה, ההשכלה וצמיחתה של המדינה המודרנית פשוט נעלמו כלא היו. התמורות האדירות בתרבות, באמנות, באדריכלות, בספרות, בדת, בחינוך, במדע, במשפט, בחוקה, בהתגבשות מדינות, בביורוקרטיה, בארגון צבאי, בהסדרי ממון וכיוצא באלה, אשר התחוללו ברבדים העליונים של החברה באותן חמש מאות שנה, נתקלו בהתעלמות גמורה".

במלים אחרות: לדורי הגיש לנו תיאור היסטורי מופרך, אף שכל העובדות הכלולות בו נכונות. סדרי העדיפויות משתנים, ואיתם המשקפיים. מהרלטיביזם הזה אף היסטוריון עוד לא חמק. אין להסיק מכך, כדרכם האופנתית של בעלי האג'נדות, שאין אמת היסטורית שאפשר לחתור אליה אלא רק אינטרסים שאפשר לקדם.

אדרבה, דווקא בעידן הפוליטיזציה הצינית של לימודי ההיסטוריה, חשוב להבהיר את ההבדל בין אמת יחסית לבין התנערות מן האמת בשם היחסיוּת.

היסטוריה אובייקטיבית?

חיבור היסטורי הוא מחקר רציני ולא סתם טקסט מגמתי, אם הוא מגיש לנו פירוש תקף ומבוסס של החומר הנחקר. פירוש תקף (valid) הוא פירוש משכנע מבחינה לוגית, ופירוש מבוסס (sound) הוא פירוש הנשען על ראיות מספיקות.

כשהיסטוריון כופה על הראיות שבידו פרשנות שאינה מתחייבת מהן, פרשנותו דמגוגית. כשהוא מפריח קביעות שאינן מגובות בראיות עובדתיות, פרשנותו חסרת בסיס. פירוש תקף ומבוסס הוא פירוש אובייקטיבי. אובייקטיבי, לא נייטרלי.

אף היסטוריון אינו נייטרלי, אבל תהא עמדתו של ההיסטוריון אשר תהא, הדרישה לתיקוף לוגי ולביסוס עובדתי היא דרישה אובייקטיבית, אוניברסלית, החלה על המחקר ההיסטורי ועל רוב מדעי הרוח, כשם שהיא חלה על מדעי הטבע ועל מדעי החברה. מבחן ההיגיון ומבחן הראיות אינם תלויי אג'נדה, ותועמלני האג'נדות נכשלים בשניהם.

יש לדרוש אפוא מכל פירוש היסטורי לעמוד במבחני התיקוף והביסוס, אבל יש לזכור גם שאף פירוש תקף ומבוסס של פיסת עבר אינו הפירוש התקף והמבוסס היחיד שאפשר להעניק לה. כי אין מנוס:

כל פירוש של העבר מושתת בהכרח על התייחסות לגורמים מסוימים – מדיניים, אקלימיים, כלכליים, תרבותיים, פסיכולוגיים, דמוגרפיים או טכנולוגיים – כאל גורמים המכריעים והרלוונטיים ביותר, ועל כל אחד מן הגורמים הללו אפשר להשעין תיאור היסטורי תקף ומבוסס, שלא יעלה בקנה אחד עם שאר התיאורים התקפים והמבוססים של אותו עבר עצמו.

המאמר המלא התפרסם בגיליון מספר 8 של כתב העת "אודיסאה".