אמש במולטיספירה: עצרת רבין וסרטן השד

משדרים את רבין

הערוצים המסחריים, שאחד מהם קנה את עולמו בסיקור החדשותי של רצח יצחק רבין ובשידור קלטת הרצח, בחרו שלא לשדר את העצרת לציון 15 שנים לרצח. החלטה עסקית קרה. אבל גם ערוץ 1, הערוץ הציבורי הממלכתי, התנער מכך.

בערוץ 8 לקחו על עצמם את התפקיד, והודיעו שיפרסמו פוסט על רבין בכל יום עד מועד העצרת. אחד מהם הוא ציטטות מנאומים של רבין, ואחר מביא מהספר "הרביניסט האחרון" מונולוג של מאיר כהן, לשעבר טייס בחיל האוויר, שהכעס על הרצח גרם לו לרצות לשבור את הכלים: "הנה האויב האמיתי שלי. הנה האויב החדש שלי. כבר שנים שאני תר אחריו, מאז מלחמת לבנון, והוא כאן בהרצליה, שתי פסיעות ורבע ממני. אני שהשתתפתי כמעט בכל מלחמות ישראל – את מלחמת השחרור פספסתי כי הייתי צעיר – מזהה עכשיו את האויב האמיתי שלי. חשבתי לצוד אותו בו במקום, אבל אז, באולם בית המשפט העליון, לא חשתי שנאה גוררת-מעשה ליגאל עמיר. מה שכן, התחלתי לחלום עליו בלילות".

איפה את אוהבת את זה?

ועוד קמפיין מעורר מחלוקת. בתחילת החודש סיפרנו לכם על סטטוסי ה"אני אוהבת את זה על השולחן" למיניהם: הסטטוסים מתייחסים למקום בו נשים אוהבות לשים את התיק שלהן, ומאחוריהם עומד קמפיין גרילה לקידום המודעות לסרטן השד. אימייל השרשרת שהוליד את הקמפיין תורגם לעברית והסתובב גם בין הגולשות העבריות שהעלו סטטוסים רומזניים, והמולטיספירה התחילה לטעון בעד ונגד הקמפיין.

ליהי יונה כתבה את אחד הפוסטים המדוברים בנושא: "כולנו יצורים אנושיים, ומשכך מיניים. זה לא קשור לאם אנחנו גבר או אישה. אבל, כשהדרך היחידה בה מגדירים נשים, או נושאים הנוגעים לנשים (כמו סרטן השד) היא על דרך המיניות בלבד, זה מקבע את התפיסה שנשים הן יצורים שטוחים. הן מצליחות לתפוס את תשומת הלב של הגברים בסביבה לא כי היה להן רעיון מעניין, או תובנה חשובה, אלא כי הן רוצות סקס. בשביל זה הן טובות, ורק אז הן מעניינות".

 
שאול חנוכה: "אני אוהבת את זה בסל התרופות".  

נעלולה: "אין לי תיק, מה זה אומר עליי? פריג'ידית?". 

רונה טל: "אני אוהבת את זה עם בחורות אחרות".

וליזום קמפיינים נוספים

יניר תירוש פועל לשחרור גלעד שליט: "לאחר 4 שנים בשבי החמאס אנו פותחים בקמפיין חדש לעידוד הפעילות החברתית בנושא. הקמפיין נועד להעלות מודעות ע"י שימוש בהודעות מעורפלות למחצה אך מיניות - והוא מיועד בעיקר לנשים - רצוי כוסיות - עדיף גם נותנות בפועל. הקמפין יתנהל באופן המפורט: כל אחת תרשום פרופיל פייסבוק או טוויטר בו היא מתארת מה היא אוהבת לדחוף לסלט. הנוסח יהיה 'אני אוהב לדחוף....' ויש להצמד אליו כדי שהקמפיין יהיה מיני ככל האפשר ויעודד מודעות".

החיים הם...

אלי לוין כותב בבלוגו "הציווי החדש" על רשת המינימרקטים התל אביבית AM:PM כמייצגת של תל אביב האמיתית: "העובדים באמפם מייצגים בדרכם הייחודית את תל אביב, אם כי לא דווקא באופן שבו אנחנו רגילים לחשוב עליה. בין אם מדובר בשומר הרוסי בכניסה, בקופאית האתיופית או באחראית המשמרת הערבייה – העובד באמפם הוא לכאורה תמיד 'האחר' ביחס לסטריאוטיפ המקובל של 'התל אביבי'.

"אם הדימוי שיש להרבה אנשים בארץ על התל אביבי הממוצע הוא דימוי של אדם בועתי ושטחי שחי לו חיי נהנתנות זוהרים וחסרי כל תוכן ממשי (ויה נטע זר), הרי שעובד האמפם הממוצע הוא לכאורה ההפך הגמור מכך. אבל לאמתו של דבר דווקא אותם אנשים קשיי יום שעובדים באמפם הם אלה שבאמת "עושים את תל אביב" ולכן מייצגים את העיר באופן הרבה יותר ריאליסטי ומדויק מכל דימוי טלוויזיוני או קולנועי אפשרי. (...) לא משנה מה תהייה הסיבה האמיתית, אנחנו תמיד נמצא תירוץ כלשהו להסביר לעצמנו מדוע אנחנו שבים כל פעם לאמפם, בדיוק כמו שתמיד נמצא תירוץ להסביר לעצמנו מדוע – למרות כל הסבל והמחיר שכרוכים בכך – אנחנו גרים בתל אביב".

הרשת החברתית על הרשת החברתית

יסמין לוי צפתה בסרט "הרשת החברתית", שמספר גירסה אחת של סיפור הקמת פייסבוק והסכסוכים סביבו, וחזרה עם מסקנות: "נזכרתי בנערה אחת בת 16 אחת שהכרתי במסגרת ביקור חברים, דווקא בעולם הלא וירטואלי, והיא ישבה עם הלפטופ על ברכיה, מרוכזת כאילו עמלה על פיצוח סודות האטום, עם הפייס והצ'אט פתוח. השעה הייתה שתיים בלילה. שאלתי אותה מה היא עושה. ענתה במשפט אחד ובנימה דרוכה "מחכה. הכל יכול לקרות פה. הכל".

צודקת. הכל יכל לקרות, כלומר, הכל במונחים של לגעת ולא לגעת. אולי תכיר שם את אהבת חייה אך גם אם לא היא תאהב מרחוק. פה אתה יכול לצחוק מהבית שלך. להתמוגג מהסטטוס של עצמך. להיות האדם הכי כייפי, הכי חברתי, הכי זורם – בפייסבוק. בחוץ אתה יכול להיות אותו חנון מנותק ומיזנטרופי שונא אדם".

דברו עם המולטיספירה

כתבתם או ראיתם פוסט/סטטוס/ציוץ ששווה לשתף? ספרו לנו.

טוויטר 

פייסבוק

אימייל