חיה, בועטת ורוקדת

בשנים האחרונות נדמה היה שבקרב מעגלי הביקורת של המחול, הועם זוהרה של להקת תיאטרון המחול האמריקני של אלווין איילי. חילופי גברדיה בקאסט, פרישתה ההולכת וקרבה של המנהלת האגדית, ג'ודית ג'יימיסון, או סתם עייפות החומר, חיפוש מתמיד של מבקרים אחרי "דם צעיר" וחיבתה הידועה של התקשורת לסיפורי סינדרלה כמו לקריסתן של אימפריות, לך דע מה הסיבות.

כך או כך, היו כבר מי שהכריזו על מותה בטרם עת של הלהקה. שנתיים אחרי ביקור מוצלח במיוחד בישראל, חזרו השבוע רקדני אלווין איילי ארצה והוכיחו פעם נוספת, למרות הביקורת, שמדובר עדיין באחת מלהקות המחול הטובות בעולם.

פייסטה בארוק. יצירה אפית מורכבת (צילום: סטיב ואקרילו)

יותר מיובל שנים לאחר הקמתה, מציע תיאטרון המחול האמריקני רפרטואר מעניין שמערבב ישן וחדש, מציג לראווה רקדנים וירטואוזים שהם חוויה אסתטית עילאית ומצליח להדביק את הקהל בחדוות המחול שרוחש על הבמה. "ריקוד בא מאנשים ונשלח אל אנשים", נהג איילי לומר. רקדני הלהקה שייסד, מיישמים גם היום את המורשת: המחול שלהם מתחיל מהלב וחודר לבבות.

כשזה טוב, זה טוב

את הערב פותחת "פייסטה בארוק" יצירה אפית מבריקה ומורכבת מאת מאורו ביגוזנטי. הכוריאוגרף האיטלקי, שעמד במשך שנים בראש להקת "Aterballetto", תפר יצירה מושלמת למידותיה של הלהקה שנותנת מקום של כבוד לכל אחד מהרקדנים המבצעים, גם בשל ריבוי ההזדמנויות שבה להתבלט אם בסולו, דואטים, טריו, קוורטטים או יוניסונים רבי משתתפים, ואם בשפה תנועתית עשירה, שהולכת עם הרקדן ולא נגדו ומשלבת בהומור סגנונות מתנגשים כמו ניאו קלאסי וגרוב. ביגוזנטי לא נרתע מהומור, וזה לא אומר שהוא לא לוקח את העבודה ברצינות.

דואטים מושלמים שבודקים שוב ושוב את גבולות הגוף (צילום: סטיב ואקרילו)

ביצירה הזו, כמו ב"Revelations" של איילי, שנועל את הערב, ביגוזנטי רוצה שהרקדנים ייהנו לא פחות מהקהל. הוא מציף את הבמה בצבעים והופך אותה לקנבס ענק עליו הוא מתיז אותם בכל פעם קצת אחרת.

העבודה הזו, שמתחילה בשקט מוחלט תוך שהיא ממסגרת קבוצה של 29 רקדנים פרושי זרועות מתנענעות לאיטן כאילו היו עצים ברוח, לא מפסיקה להפתיע. האיכויות שהוא מצליח להוציא מן הרקדנים מעתיקות נשימה.

הופ בויקין, שמובילה את העבודה כמעין "מיסטרס אוף סרמוני" גדולה מהחיים, מפתיעה. הגוף הלכאורה כבד, חותך את האוויר בקלילות והתנועה שלה מושלמת. בוקין המשתעשעת, הרהבתנית, המתגרה מוכיחה שעם כל הכבוד למודלים הקונבנציונאליים - כשזה טוב, זה טוב.

מוזיקת הבארוק הקלאסית המעונבת מול שמחת החיים של התנועה המתפרצת של הרקדנים, מרקידה את הלב. הדואטים של ביגוזנטי עוצרי נשימה ובהם הוא בודק שוב ושוב את גבולות הגוף.

מעבר לאסתטיקה, העבודה של ביגוזנטי מקורית, מלאת נשמה ודורשת יכולות טכניות גבוהות שפוגשות את יכולותיהם של הרקדנים.

"InSide". התנועה נבלעת בשירתה האדירה של נינה סימון  

פוזיציות בלתי אפשריות

דווקא הטעימה הראשונה שהוגשה לקהל הישראלי מתוך עבודותיו של הכוריאוגרף רוברט באטל, מי שיחליף בקרוב את ג'ודית ג'יימיסון האגדית בתפקיד המנהל האמנותי של הלהקה, היתה מאכזבת. בין "פייסטה בארוק" של ביגוזנטי לבין "Revelations" האהוב של אלוין איילי, צריך היה לשבץ עבודה קצרה וקלה יחסית לעיכול. עבודת סולו, נראתה כבחירה המתבקשת ועם זאת, מצער שדווקא "InSide" הוא כרטיס הביקור של באטל. לא שמדובר בעבודה רעה, אבל הסולו הגברי הזה מרגיש בעיקר כמו הרהורים כוריאוגרפיים שמקשטים את שירתה האגדית של נינה סימון.

למרות שאין עוררין על יכולותיו הטכניות של הרקדן המבצע, הרקדן סמואל לי רוברטס, קצת קשה לתנועה שיצר בעבורו באטל, לטפס אל פסגת הביצוע של סימון לשיר "Wild Is The Wind" והיא נבלעת בצילו. יש בעבודה רגעים של יופי כמו הגוף הבוהק והחזק שמפרפר בבהלה ונעצר באחת, קפוא ופרוש אברים. מול הסטקאטו במוזיקה הולכת גם התנועה ומתעצמת בקרשנדו ונשברת אל הרצפה. רוברטס מעופף באוויר, מבצע פוזיציות בלתי אפשריות ונבלע בחושך. איכשהו זה לא מספיק. כשהיא נגמרת, מה שנשאר בזיכרון הוא בעיקר הביצוע יוצא הדופן של סימון לאחד השירים היפים שנכתבו במאה ה-20.

"Revelations" תמיד נעים להיפגש מחדש (צילום: Andrew eccles) 

אחרי הפסקה חוזר הקהל אל הדובדבן שבקצפת שנועל מזה שנים ארוכות את מרבית המופעים של הלהקה. "Revelations" הוא קלאסיקה, שכדרכה של קלאסיקה תמיד נעים לחזור ולפגוש. היצירה המופלאה הזו של איילי, שהביאה אל הבמה המרכזית בארצות הברית לראשונה את עולמם של השחורים שהרוב הלבן העדיף לא לראות, לא מפסיקה לרגש. גם הפעם הצליחה "Revelations" להוציא את הקהל הישראלי מגדרו. הקצב המדבק של שירת הגוספל, הבלוז ו"כל הג'אז הזה" פשוט לא מאפשרים לך לשבת בשקט בכסא. אתה מוצא את עצמך שר בקול "Rocka My Soul", "I Wanna Be Ready", "Take Me To The Water" ואת "Sinner Man" ואז, תרצה או לא תרצה, הגוף מתחיל לנוע מאליו. מחיאות הכפיים המהדהדות שהחלו תוך כדי היצירה, נמשכו ארוכות עם סיומה, ושלחו את הרקדנים לשלוש השתחוויות ולהדרן שגם ממנו קשה היה לשבוע.