עשר שקל זה בסדר? הקשר בין ישראלית ליידיש
בלשנים מסויימים טוענים כי הורה או מחנך המתקן ילד ואומר לו שהוא צריך לומר "חמישה עשר שקלים" ולא "חמש עשרה שקל", בעצם כופה דקדוק עברי על שפה עצמאית, חדשה, עם היגיון פנימי משל עצמה: השפה הישראלית. שפה שינקה מעברית וגם מהערבית, מיידיש, מרוסית, ומפולנית
כמדור שעוסק בשפה שבה מדברים על הכסף, נעסוק השבוע בשאלה שאני נתקלת בה פעמים רבות: "מה דעתך על הבלשן שאומר ש'עשר שקל' זה בסדר"?
לבלשן הזה, "הילד הרע של הבלשנות העברית", קוראים פרופ' גלעד צוקרמן, והוא מחבר הספר "ישראלית שפה יפה". מהתיאוריה שלו אפשר ללמוד על גישות בבלשנות, לא פחות מאשר על מינוח כלכלי.
אפילו צוקרמן אינו טוען ש"עשר שקל" הוא ביטוי בעברית תקנית. לשיטתו, זהו ביטוי בישראלית דקדוקית: דובר הישראלית הילידי, זה שמדבר אותה כשפת אם, לא טועה, ואין לאף אחד זכות לתקן אותו.
החוקים של שפה תקנית נמצאים בספר הדקדוק, או באתר האקדמיה ללשון העברית. דובר ילידי אינו זקוק לספר חוקים, החוקים קיימים בראשו באופן טבעי. שפה מדוברת, טבעית, היא לא שפה שאין לה חוקים. אנחנו, כבלשנים, מנסה לכתוב את החוקים של השפה המדוברת, כפי שהם נמצאים אצל הדובר הילידי. בלשן אינו אמור לטהר את השפה, אלא לתאר אותה. הדובר הילידי הוא המלך, והבלשן הוא רק סופר המלך.
צוקרמן מכנה את השפה שאנו דוברים "ישראלית" כדי לבדל אותה מהעברית המדוברת, שמתה, לשיטתו, במאה השנייה לספירה. לדבריו, הישראלית היא שפה שאיננה רק רבת רבדים, אלא גם רבת מקורות, ומבחינה גנטית היא איננה צאצאית של העברית בלבד, אלא שפת כלאיים שהורים רבים לה.
קיטוב מגדרי
למה בעברית המדוברת אמרו עשרה שקלים? השאלה מנוסחת כך, ולא "למה בעברית תקנית צריך לומר עשרה שקלים", כי בבלשנות תיאורית לא משתמשים במילה "צריך" לתיאור שפה מדוברת.
בשפה העברית, שהיא לשון התנ"ך, הצורה "עשר", שהייתה ממין זכר, צורפה דווקא לשמות עצם ממין נקבה. למשל - עשר בנות. לעומתה, הצורה עשרה - שהייתה ממין נקבה, ואפשר לראות את זה לפי הסיומת ה, כמו "עשיר-עשירה" - צורפה לשמות עצם ממין זכר, למשל "עשרה בנים".
לתופעה הזאת קוראים "קיטוב מגדרי". כלומר שם העצם הוא ממין אחד, ושם התואר, או מה שמתייחס לשם העצם, הוא מהמין הדקדוקי השני. התופעה הזאת קיימת בשפות נוספות, למשל בערבית, שגם היא שפה שמית, ובסומלית, ששייכת לענף הכּוּשִׁיתִי של משפחת השפות האפרו-אסיאתיות, הכוללת בתוכה את משפחת השפות השמיות.
סכיזופרניה דקדוקית
אז למה "עשר שקל" זה בסדר? לפי צוקרמן, השפה הישראלית, שהיא בסך הכול בת כמאה ועשרים שנה, ינקה לא רק מהעברית ומהערבית, אלא גם משפות הודו-אירופיות כמו יידיש, רוסית, פולנית וכן הלאה. ובשפות האלה תופעת הקיטוב המגדרי בכלל אינה קיימת. ביידיש אין הבדל בין 10 (עשרה) בנים ל-10 (עשר) בנות, או בין 10 (עשר) לירות ל-10 (עשרה) שקלים. בכל המקרים זה צען (לקרוא: צֶן). ולכן במקרה הזה, כמו במקרים רבים אחרים, הישראלית יותר דומה ליידיש מאשר לעברית.
אז למה לא אומרים עשר שקלים? מכיוון שלא אומרים עשר ילד או עשר ספר, אלא רק עשר שקל, עשר אלף, עשר מיליון, עשר ליטר, עשר קילומטר, עשר טון, עשר קילו, עשר דולר, נראה שמדובר כאן רק על מילים שמציינות מידה.
הרי גם שמות של מטבעות רבים, כמו שקל ו פאונד, היו במקור משקל המתכת. ולכן החוק שמתאר צוקרמן, כבלשן, עבור דקדוק השפה הישראלית כפי שהיא, מנוסח כך: במילים שמציינות מידות מסוימות (כסף, מרחק, משקל, מספר, אבל לא זמן) אין צורך לרבות את שם העצם אחרי המספר.
לפי צוקרמן, הצורה "עשר שקל" היא דקדוקית בכל מקרה, כמו עשר בנות ועשר בנים, מה גם שמדובר בספירה, ובספירה משתמשים בצורה הבסיסית של המספר, כלומר כאן בצורה שאין בה סיומת - ה (מה שצוקרמן מכנה צורת הזכר).
לפיכך, טוען צוקרמן, מי שמתקן דובר ילידי ואומר לו שהוא צריך לומר "חמישה עשר שקלים" ולא "חמש עשרה שקל", בעצם כופה דקדוק עברי על שפה עצמאית, חדשה, שיש לה היגיון פנימי משל עצמה.
לדבריו הורה או מורה שמתקן דובר ילידי, גורם לו בעצם ל"סכיזופרניה דקדוקית". הסכיזופרניה הזאת גורמת לצורות של תיקון יתר, כמו "שלושה ילדות", "ארבעה פעמים". כלומר הדובר הילידי כבר לא יודע מה דקדוקי ומה לא, אפילו לפי הדקדוק הפנימי שלו.
לא ניתן לעצור את השינוי
בלשנים רבים (ביניהם כותבת שורות אלה) וכן ישראלים מן השורה, מותחים ביקורת על התיאוריה של צוקרמן, בעיקר מפני שהוא טוען שהשפה שאנו דוברים אינה עברית, ואינה אפילו שמית, וחלק מהדוגמאות שהוא מביא הן שנויות במחלוקת.
עם זאת, קיימת הסכמה - אפילו בין הטהרנים שבינינו - שלא ניתן לעצור את השינוי בשפה ושיום אחד ייתכן ש"עשר שקל" באמת יהיה הצורה המקובלת והתקנית. את ההצעה שלו, לא לתקן ילדים ששוגים, קשה לקבל כל עוד אנחנו מחשיבים את עצמנו דוברי עברית.
אם תחליט האקדמיה ללשון העברית להכריז על שלב חדש בשפה, לקבוע חוקים רק עבור השפה הספרותית וללמד אותה בבית הספר כשפה שונה משפה המדוברת, יהיה קל יותר לכולנו לקבל את ההבדלים בין השפה המדוברת לשפה התקנית. ואז כל אחד יוכל לבחור האם לומר "עשרה שקלים" או "עשר שקל".
הבלשנית ד"ר תמר עילם גינדין חוקרת במסגרת האוניברסיטה העברית, מרצה בנושאי בלשנות ואיראן הקדומה במסגרות שונות ומשמשת כמנכ"ל מיזם המרצים מר צים וחבורתו. הכותבת תקיים בפקולטה לחקלאות ברחובות קורס משותף עם פרופ' צוקרמן, בנושא השפה שאנו דוברים
לפנייה לכתב/ת 
