תנו למורה את שכרו
כל עוד לא ישונה סדר העדיפויות הלאומי, מקצוע ההוראה ימשיך להידחק אל תחתית סולם הביקושים של הסטודנטים, בשל רמת השכר המקוממת והמעליבה של המורה בישראל
כיוון שאנחנו בראשיתה של שנת הלימודים האקדמית, הוזנה התקשורת בנתונים מבשרי טוב על גידול ניכר במספר המבקשים להתכשר להוראה. אך הפער בין רמת השכר המצפה למורה המתחיל לבין "סימני הגאולה" לכאורה בביקוש למקצוע ההוראה מחייב הסבר.
ראשית אתחיל בעובדות: המכללות לחינוך, שהן המכשירות 85% מכלל המתכשרים להוראה, אמנם קלטו השנה כ-5,000 סטודנטים לתואר ראשון משולב בלימודים לתעודת הוראה, אבל מספר זה כמעט זהה לכמות המתקבלים אשתקד.
קיים אמנם גידול של כ-5% בלומדים אקדמיים במכללות לחינוך, אך רובו ככולו בא מהגדלת מספר התוכניות לתואר שני (למורים בפועל) ומן הגידול במספר בוגרי האוניברסיטאות והמכללות הכלליות הנרשמים ללימודי תעודת הוראה במכללות לחינוך.
חדשה טובה ומעודדת אני מוצא בכך שמספר המתקבלים ללימודי תואר ראשון במכללות לחינוך נשאר יציב אף כי תנאי הקבלה עלו מציון משולב - פסיכומטרי ובגרות, מ-500 ל-525.
יש גם משום תעודת כבוד למכללות הללו בכך שחלק גדל והולך מבוגרי האוניברסיטאות והמכללות הכלליות בוחרים להתכשר להוראה דווקא במכללות לחינוך ולא במוסדות האם שלהם.
אלה הן החדשות הטובות, אך הצלחת המכללות לחינוך להוציא מים מן הסלע אסור לה שתסיח את הדעת מעובדת היסוד: סיבת כל הסיבות לדחיקתו של מקצוע ההוראה ותחום החינוך אל תחתית סולם הביקושים של הצעיר והצעירה המסוגלים להתמודד עם אתגר החינוך, הינה רמת ההשתכרות המקוממת ומעליבה של המורה בישראל, הנופלת ב-50% מן הממוצע במדינות העולם.
עם רמת שכר כזו, הנופלת גם ב-30% מהשכר הממוצע במשק, הרי שתחושת שליחות המפעמת בלב רבים ממי שמתאימים לחנך את הדור לא תביא אל שורת המחנכים את הצעירים החייבים להביא פרנסה בכבוד. השאיפה למצב את המורה כיקיר החברה ולשפר בצורה משמעותית את מעמדו לא תצלח ללא שינוי דרמטי בשכרו של המורה המתחיל.
רפורמת "אופק חדש" התכוונה לטוב, אבל עלולה לקבע את שכרו של המורה בהקפאה עמוקה. ההשתבחות בהישג הזה, שאפשר להבינה, כבר מקשה על הקמפיין שטרם נולד להצבת שכר המורה המתחיל ברמת השכר הממוצע במשק.
הטיעון ששינוי מן המעלה הזו דורש תקציב עתק, גם אם יש בו הפרזה מכוונת, מלמד נכונה כי מדובר בשינוי סדר עדיפויות בחלוקת משאבי הלאום, קרי בהעברה והסטה של כסף מתקציב הביטחון לתחומי החינוך. אמת זו ידועה לכל בר בי רב, ואין גם כל קושי להבין מדוע הקברניטות הפוליטית נמנעת מקבלת החלטה הרת גורל זו.
אלא שכל ניסיון - גם אם מתוך כוונה נטולת אינטרס לחפש ישועה למערכת החינוך הציבורי בתוכנית לימודים אחרת, בתיקצוב מתקדם ואפילו באפליה מתקנת - לא יצלח מבלי שסוכני השינוי, קרי המורים, יהיו כשירים להתמודד עם אתגר החינוך.
הכאוס הערכי, הנורמטיבי והתרבותי אליו נסחפת החברה הישראלית, מחייב מאה אלפים של מורים מחוייבי חינוך. ההשכלה הגבוהה שזוכה להכרה מחודשת בימים אלה, ובדין, גם היא לא תוכל לינוק מים מבאר יבשה.
ככל שתאחר לבוא ההכרעה באשר לסדר העדיפות הלאומי, כך יקשה עלינו לחולל את נס בריאתה מחדש של חברה דמוקרטית נאורה וחפצת עתיד.
ד"ר יוסי אסף, ראש מכללת סמינר הקיבוצים
לפנייה לכתב/ת 
