מקום מושחת באמצע

חוק הטבע

מפעם לפעם (לעתים נדירות, יש להודות) אנחנו חוזרים וממלאים את תפקידנו ההיסטורי כספק אור לגויים. ניצוץ שכזה היה כאן השבוע, כשוועדת השרים לענייני חקיקה אישרה תיקון להצעת החוק להגנת חיות הבר - ועשתה את ישראל למדינה הראשונה בעולם שתאסור ציד ספורטיבי בתחומה. הצעד כה נאור ומתקדם, עד שקשה להאמין כי התבצע אצלנו. ובכן, סחה עלינו.

יוזמה אנושית וחכמה של המשרד להגנת הסביבה (קבל ליקוק מוצדק מעולם החי, השר ארדן) ושל רשות הטבע והגנים, תמנע פגיעה בחיות הבר, אלא במצבים ספציפיים של סיכון אקולוגי וסכנה לחיי אדם. החוק החדש יאסור פיזור רעל בשטחים פתוחים, יגדיר כעבירה פלילית הפקרה של בעלי-חיים בטבע, ויאסור סחר בפרוות, מלבד במקרים חריגים.

כמו קרקסים מתעללים ומלחמות פרים, גם הציד ה"ספורטיבי" מענה ומחסל חיות רק כדי לשעשע אנשים. וזו, עם כל האהבה לבני-אדם, סיבה לא מספיק טובה. די והותר הרג יש בארץ הזאת מכדי שנתיר לעצמנו הרג לשם הנאה. ואם אמנם תרמנו משהו לטבע והצלנו חיים, גם של בעלי-חיים, אפשר סופסוף, ואפילו במסגרת הקונצנזוס, לחוש גאווה לאומית.

מושחתים, התייצבתם

את פיהם של המלעיזים והמכפישים, הטוענים שהמצב רק הולך ומדרדר במדינה היפה הזאת, סתם מדד השחיתות העולמי, שקבע רשמית כי אנחנו דווקא שומרים יפה על יציבות שחיתותית. המדד, המדרג מדינות על-פי מידת השחיתות במגזר הציבורי שלהן, העניק לישראל ניקוד זהה לזה של השנה שעברה, הישג המציב אותה במקום ה-22 והלא-מכובד מבין 33 המדינות המפותחות החברות ב-OECD (הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי).

האמת היא, שאפילו יציבות מפוקפקת שכזו אי אפשר לייחס לנו. בשנת 97' זכתה ישראל בציון גבוה בהרבה וניצבה במקום גבוה בהרבה בדירוג העולמי. אבל איפה 97' ואיפה אנחנו. עורכי המדד מגדירים שחיתות כ"ניצול לרעה של כוח למטרות רווח אישי", תופעה מוזרה שישראלים לא נתקלים בה. הם אפילו לא מסוגלים לזהות אותה.

לכן, כנראה, כשהמשטרה טענה השבוע שמנכ"ל משרד הפנים הודה בחשדות לרכישת קרקעות במרמה (ופרקליטיו הכחישו, אך העסק עדיין מבאיש עד לב השמיים), אף אחד מאיתנו לא התרגש. הסיפור תפס כותרות שוליות לדקה, ובוודאי לא הפך לשיחת היום בשום מקום. זה סימן מצוין: התבגרנו. התחשלנו. התרגלנו. לא מכל דבר קטן אנחנו כאן עושים עניין.

הנר שלך, מאיר, עדיין בוער

מתיחתם הבלתי נמנעת של גבולות הדמוקרטיה, ובליעת תזקיק הסחי שהיא מחייבת לעתים, העמידו את המושג "סובלנות" במבחן קשה במיוחד. וזה עוד קרה פעמיים השבוע. האירוע הראשון, בירושלים, היה עצרת זיכרון חגיגית לרב המגרשים מאיר כהנא, במלאת 20 שנה להירצחו. האירוע השני, באום אל-פחם, היה ההפגנה הטרנספריסטית של אותה חבורה כהניסטית - שהשיגה את מטרתה וגררה את הצדדים למופע של דם ואש ותמרות גז מדמיע.

ברוך מרזל באזכרה לרב כהנא (גיל יוחנן)

חדשות מרעישות אין פה. בחיקו הלאומני של הימין הקיצוני, שנאת ערבים באשר הם ערבים היא מורשת מושרשת. במשך שנים, ובלי קשר להתפתחויות פוליטיות או ביטחוניות, הקו קלוקס קלאן היהודים מנופפים בדגל גזענות רשמי. אלא שהמעגלים העכורים הלכו והתרחבו בחברה הישראלית ואף זכו לייצוג פרלמנטרי בראשות ח"כ מצוחצח לשון ומזרה אימים (רק לי לא נראה מקרי ה"ארי" בשמו של מיכאל בן ארי?).

הדעות האלה, המעשים האלה, האנשים האלה, שוליים כיום פחות ופחות, מוקעים פחות ופחות - ולכן מסוכנים יותר ויותר. המוח מתקומם והלב נחמץ מהסכמה עם ברוך מרזל, אבל כשהוא צודק, הוא צודק: בכל שנה יש פחות אנשים באזכרה ל"הוא", אמר מרזל על רבין בעצרת כהנא, ובכל שנה יש כאן יותר. אכן, כהנא חי. חי ובועט. אללה יוסתור.

אוי לאוזניים

עבודה יהודית

"אני באמת מאמין שהחרדים שומרים עלינו רוחנית, שבזה שהם מתפללים הם עושים את העבודה שלהם"

(ואנחנו מתפללים שיעשו פעם את העבודה שלנו)

"הממשלה פועלת רבות על מנת לעודד גברים חרדים ונשים במגזר הערבי לצאת לעבוד"

(וזה, באמת, מאוד מעודד)

"אף לא אדם אחד ייצא לעבוד לאחר קיצוץ הקצבאות"

(וזה קצת פחות מעודד)

הטוב, הרע והמכוער" - שבועות קודמים