דייגו שלי: מה קרה כשנפגשנו עם מראדונה?

"הייתי בן 10, בסנטה פה, איפה שגדלתי ואני זוכר שהגעתי למגרש וכל האיצטדיון היה מפוצץ. לא היה איפה לשבת", סיפר בהתלהבות גיז'רמו ישראלביץ' השבוע, כשהתבקש להתייחס ליום ההולדת ה-50 של דייגו מראדונה. "פלה? מבחינתי דייגו הוא אחד ויחיד". 

וכך, באמצע שיחה עם קשר מכבי ת"א, במהלכה הצטרף גם חברו רוברטו קולאוטי ("לא יצא לי לפגוש אותו, אבל הוא ישב ביציע ולקח את כל תשומת הלב כששיחקתי בבוקה"), הבנו שעבור רבים, מראדונה נשאר אליל ולא לכל אחד יצא לפגוש אליל בחייו. "אם הייתי פוגש אותו, אני חושב שהייתי מתעלף", סיפר דאריו פרננדס מבית"ר ירושלים, עוד ארגנטיני שמככב בליגת העל שלנו.

משפחת מראדונה. זה הקטן, גדול היה (צילום: גטי אימג'ס)

אז אנחנו לא התעלפנו, אבל היינו קרובים לזה. מה בדיוק קרה כשנפגשנו עם מראדונה? לכבוד יום הולדתו של הגדול מכולם, העלינו על הכתב את זכרונותינו.

איסטנבול, 2005 / איזי עין דור

לגמר ליגת האלופות הטוב ביותר בכל הזמנים שיצא לי לתפוס, הצטרפה גם חוויה מיוחדת במינה. לאיצטדיון אתא-טורק שמחוץ לאיסנטבול הגענו עוד בשעות הצהריים, מוכנים ומזומנים עם צעיפים וכובעי ליברפול. קומץ קטן של נציגי מילאן לא הפריע לחגיגה האנגלית, אבל בשלב מסויים, ככל שמועד המשחק התקרב, התחלתי להרגיש משהו בבטן.

את הגרסא המוגדלת הזו של מראדונה ראה איזי עין דור (צילום: רויטרס)

לא, לא היה מדובר בפרפרים, אלא ברעב שתקף אותי. המחיר לא הצדיק את זה, אתם יודעים... אז חיכיתי עד שעתיים לפני המשחק עד שנשברתי וקניתי המבורגר בינוני במחיר 15 יורו.

הביס הראשון עבר בסבבה רק בגלל הרעב, אבל את הביס השני לעולם לא אשכח. "יו, זה דייגו", צעק מישהו שעבר לידי לפני שנחיל של אנשים התחיל לרוץ לידי. "מראדונה?" מלמלתי בחזרה כלפי עצמי. "מראדונה, מראדונה", שמעתי מסביבי.

אני שונא לזרוק אוכל, בטח כשאני רעב ובטח כשמדובר בהמבורגר, אבל ברגע ששמעתי את המילה "מראדונה", העפתי את הפירור היחיד שנכנס לפי באותו יום. אחרי שדייגו בגודל טבעי חלף על פניי, כמה ימים לפני הניתוח המפורסם להצרת הקיבה שגרם להיעלמות ארוכה מעיני התקשורת, ידעתי שהולך להיות משחק ענק. הרי אלוהי הכדורגל כאן.

מוסקבה, 2006 / מיקי שגיא

עבודתי הנוכחית, לשמחתי, סיפקה לי לא מעט רגעים בלתי נשכחים בעשור האחרון. אחד מהם, ללא ספק, היה בדצמבר 2006, אז התמזל מזלי לפגוש לראשונה, פייס טו פייס, את האחד והיחיד. אותו אחד שהיום בדיוק חוגג יום הולדת 50, ברגע מרגש שגורם לכולנו להשאיר בצד את הכעסים עליו. כי על אלוהים, דייגו ארמנדו מראדונה במקרה הזה, קשה מאוד לכעוס.

הפעם הראשונה, ולשמחתי לא האחרונה, בה ראיתי את השחקן הגדול ביותר בכל הזמנים בגודל טבעי, היתה באותו חורף במוסקבה, לשם נסעתי כדי לעודד את ארגנטינה בגמר גביע דייויס מול רוסיה. כארגנטינאי בדם, הגשמתי חלום שכל אחד מ-40 מיליון תושבי ארגנטינה היה רוצה - להיות קרוב לדייגו.

את אותו סופשבוע, אותו הגדרתי כ-100 השעות בהן הייתי במרחק נגיעה מאלוהים, יהיה קשה לשכוח. אז נכון שלא חסרות סיבות לכעוס על דייגו והשטויות שלו - פרשיות הסמים, החברויות והתמיכה במנהיגים ביזארים בגלל שנאתו לקפיטליזם האמריקאי (אחמדינג'אד, הוגו צ'אבס, פידל קסטרו ועוד) ובמיוחד הקדנציה שלו כמאמן הנבחרת עם בחירה מוזרה של שחקנים להרכב - אבל הכל נמחק כשנזכרים ברגעים שלו במה שהוא כן ידע לעשות (טוב יותר טוב מאשר בחירת חברים) - עם הכדור ברגל.

דייגו הכדורגלן, לא יעזור כלום לאף אחד, היה אלוהים ויישאר הגדול מכולם לתמיד. קשה שלא להתרגש ולהזיל דמעות כשרואים את הלהטוטים שידע מספר 10 לעשות עם החבר האמיתי הכי טוב שלו. עוד יותר קשה להאמין שלמרות כל האירועים שעבר בחייו, בכל זאת הגיע לגיל 50, אחרי שכבר היה לא פעם עם רגל וחצי בעולם הבא. אבל לשמחתנו הגיענו לרגע הזה בו אפשר להגיד בקול רם - המון מזל טוב, דייגו. רק תראה איך חוגגים בתקשורת העולמית את יום החג שלך, לעומת האזכור המינורי ליומולדת 70 בשבוע שעבר של ההוא מהמדינה השכנה. Feliz cumpleanos, genio! 

מראדונה במסיבת עיתונאים. אילן הלפרין ראה ממרחק יריקה (צילום: AP)

בואנוס איירס, 2009 / אילן הלפרין

בתור אחד שתמך בתחילת הדרך ברעיון למנות את מראדונה למאמן ארגנטינה, האמנתי בכל ליבי שלמרות היכולת הלא ממש משכנעת, המשחק מול ברזיל במוקדמות המונדיאל האחרון יהווה נקודת המפנה,

סיבה טובה מספיק לרכוש כרטיס טיסה לבואנוס איירס. את הרגע שבו דייגו עלה לכר הדשא באצטדיון ברוסאריו, מיותר לנסות להסביר במילים. אם רמת הדציבלים הרגילה במשחק בארגנטינה היא בלתי נתפסת, תארו לעצמכם מה התחולל ביציעים באותו רגע בלתי נשכח.

לצערי הרב, גם האווירה המטורפת ביציעים לא עזרה ובסיום, אחרי שהסלסאו ניצחה 1:3, אי אפשר היה לפספס את האכזבה האדירה על הפנים של גדול השחקנים בהיסטוריה. מסיבת העיתונאים אולי נתנה לי הזדמנות חד פעמית לראות את האגדה ממרחק יריקה, אבל הציפייה הגדולה התחלפה באכזבה.

דייגו המוכר והטוב לא היה שם, אלא רק פנים נוגות שמנסות להתנצל בפני העם הארגנטיני, שבאותו הערב החל לפקפק ביכולת של אלילם להגשים את החלום. אז אחר כך הוא הצליח להעלות את הנבחרת למונדיאל וסתם פיות לעיתונאים כמו שרק הוא יודע, אבל אחרי התבוסה לגרמניה ברבע הגמר, כשראיתי את מסיבת העיתונאים שלו, הפעם בטלוויזיה, נזכרתי שוב באותם פנים נוגות. החלום מת סופית.

פרטוריה, 2010 / עמרי פולק

בניגוד לעמיתיי, המפגש שלי עם מראדונה היה פחות אישי, בלשון המעטה. אבל גם המחסור באינטימיות לא פגע באפשרות להבחין כי אני חולק את החלל עם אגדה חיה, רק אני ועוד משהו כמו אלף עיתונאים נרגשים.

זה היה באימון של נבחרת ארגנטינה לקראת שמינית גמר המונדיאל האחרון בדרום אפריקה. מחוץ לאצטדיון אוניברסיטת פרטוריה השתרך תור ארוך של עיתונאים מכל העולם, כולם הגיעו לראות את הסלקסיון ארחנטינה ובעיקר את מאמנה. אבל לא יכולות האימון הן שמשכו את הקהל הרב, אלא הזיכרונות מהקריירה המרהיבה שלו כשחקן.

בעוד ביציע יכולת לחוש בהתרגשות הרבה שאחזה במאות אנשים הנמצאים קרוב לאלילם, על הדשא התנהל האימון החשוב במיוחד באווירה רגועה ומחויכת - בסיום מראדונה אפילו איפשר לחניכיו לבעוט עליו אינספור כדורים. אחד מהם אף פגש את פדחתו של האלוהים הארגנטיני, מה שנתן את האות להופעה שלמה של כאב מדומה מצד מראדונה. הקהל השבוי שתה הכול בשקיקה. לא משנה מה היה עושה, התוצאה היתה אותו דבר - הצלחה. בדומה לקריירה שלו כשחקן, ובוודאי מושפעת ממנה.

ארץ הקודש, ביקור משולש / תומר גנור

במפגש הראשון שלי עם מראדונה הרחוב הספורטיבי בישראל היה בטירוף. זה קרה במאי 86', חודש לפני שהוא הוליך את ארגנטינה לזכייה במונדיאל. נכון, אני אוהד מכסיקו וגם מעדיף את ה'סלסאו' של ברזיל על הארגנטינאים, אבל אי אפשר להישאר אדיש לביקור כזה, בייחוד לא בתקופה בה לא שודר כל משחק בטלויזיה.

לפני הנפת הגביע ב-86', תומר גנור ראה את דייגו בארץ (צילום: גטי אימג'ס)

יממה לפני המשחק נפוצו שמועות לפיהן מראדונה לא יגיע למשחק הידידות באצטדין רמת גן. שחקני נבחרת ארגנטינה כבר שהו בישראל, אבל הכוכב הגדול התעכב. לבסוף, כמו כוכב אמיתי, הוא נחת בנתב"ג יממה אחרי כולם. זה נגמר עם שני שערים שלו באצטדיון רמת גן ו-2:7 בלתי נשכח.

בפעם השניה, ב-90', הייתי חייל והתחננתי למפקד שלי שישחרר אותי לאפטר. בסופו של דבר קיבלתי את ההודעה המשמחת שעתיים לפני שריקת הפתיחה. למרות הפקקים הספקתי להגיע לאצטדיון רמת גן. שם דייגו הוביל את ארגנטינה לניצחון 1:2. בפעם השלישית מראדונה הגיע לכאן ב-94' אחרי שהוריד כמות נכבדה של קילוגרמים לאחר ההשעיה בגלל הסמים. עדיין לא למדתי אז ספרדית וחברי מרטין, ששימש אז עבורי כמתורגמן בעת שכתבתי לשבועון המנוח 'שבוע ספורט', הזהיר אותי לא להתקרב אליו בעת שסיים את האימון. "אתה משוגע? שלא תנסה אפילו. לא מזמן הוא ירה על עיתונאים בארגנטינה".

הסתפקתי בצילום עם השוער סרחיו גויקוצ'יאה וראיון עם פרננדו קאסרס וחוסה אנטוניו צ'אמוט, כשבמרחק מטרים ספורים מאיתנו שוחח מראדונה עם בני משפחתו בסלולארי. אחר כך שמעתי סיפורים לפיהם השליך כיסא על צלם שהתקרב אליו יותר מדי. צ'אמוט הצטיין למחרת במשחק, ארגנטינה הביסה את ישראל 0:3, אבל חודש לאחר מכן מראדונה שוב נתפס על סמים וארגנטינה הודחה על ידי רומניה בשמינית גמר המונדיאל בארה"ב 94'.

תל אביב-לוס אנג'לס, 1994 / שרון דוידוביץ'

בניגוד לקולגות החביבים שלי, אני לא זכיתי בתענוג לפגוש את 'אלוהים' בכבודו ובעצמו. יותר מזה, גילי הצעיר לא אפשר לי לראות את מראדונה בימיו הגדולים ביותר. אבל כל זה לא ישכיח ממני את זיכרון הבכורה שלי ממספר 10 בתכלת-לבן.

את המשחק הזה מול יוון, שרון דוידוביץ' לא שוכח (צילום: גטי אימג'ס)

אני לא ממש חושב שהבנתי למה, אבל כשציפיתי בכיליון עיניים למונדיאל הראשון שנצרב במוחי,

ארה"ב 1994, חיכיתי בציפייה דרוכה לראות את דייגו מלהטט במגרשים בערוב ימיו ככדורגלן. הצרחה שלו אל מול המצלמה בפה פתוח אחרי השער האדיר מול יוון בשלב הבתים, גרמה לילד בן שמונה לפחד ולהתאהב בו זמנית.

אחר כך הגיעה האחות שלקחה אותו לבדיקות הסמים, פרשיית האפדרין העצובה וההבנה הבלתי מוסברת של זאטוט פעור, שנבחרת ארגנטינית מוכשרת הפסידה לרומניה בשמינית הגמר רק בגלל שאלוהים לא היה על המגרש. זו הייתה מבחינתי רק תחילת הדרך לגילוי התופעה שקרויה - דייגו ארמאנדו מראדונה.