הייתי נלחמת בכולם למענך, אבל לא אלחם בך
כל מי שרציתי שתהיה עבורי, גבר עוטף ומחבק, שותף תומך לרגעי השפל וחלק בלתי נפרד מרגעי השיא, חבר אמיתי, מאהב, אוהב – במקום אלו ניצב מולי מישהו חסר אישיות, עקרונות או שאיפות. אני יוצאת מהחדר החשוך שלנו והולכת אל האור
לפעמים אתה כל כך רוצה להאמין במשהו או מישהו, שאתה יוצר סדר חדש בתוך הראש שלך עד שמהעיניים שלך כל הפרטים נראים אחרת. מנגנון השכנוע העצמי כל כך חזק, עד שאתה יכול לגרום לעצמך להאמין בכל דבר. חבל שלרוב אנחנו לא משכילים לתעל את היכולת הזאת לטובתנו, כדי להאמין בעצמנו. קרה הדבר, ואני בחרתי לנתב את כוחותיו המופלאים של המנגנון הזה של ההכחשה לטובתך.
כמו להיכנס לחדר מבולגן, ובמקום לסדר פשוט לכבות את האור ולחיות בחושך. לגשש באפילה את דרכך בין הבגדים הזרוקים מקומטים בפינה והניירות על הרצפה, להתעלם מהתמונות העקומות והסדקים במרצפות, מהאבק על המדפים ומהלכלוך המחניק. כך אתה נשאר, עד שמישהו בא, אפילו במקרה, ומדליק פנס, ואתה עומד מול כל הבלגן המחריד שהיית מודע אליו אבל העדפת לעקוף ללא אור.
אתה עומד נבוך, ויותר מזה, מבוהל. מבוהל מכמה שקרים ספגת, כמה אמת הדחקת, כמה חושך עטף אותך שעה שהיית לכוד בתוך החדר הזה, מפחד להדליק אור, לסדר את הבלגן, ואולי, פשוט מזה ונכון יותר, לצאת ממנו, לברוח.
בדרך כלל אני לא דוגלת בבריחה. אני מאמינה שעם בלגן צריך להתמודד, כי העניין עם לברוח הוא, שלא משנה כמה רחוק תנסה ללכת, גם אם תעצום את העיניים חזק, מתישהו תגלה שמה שמפריע לך עולה מתוכך. למרות שאתה עוצם עיניים אתה יכול לראות את כל הבלגן מתוך החושך של העיניים העצומות, כי הוא בא בפנים, ומהפנים אי אפשר לברוח.
איש חכם כל כך, שלא יכול ללמד אותי דבר חוץ מפחד
אבל, למרות שאני רוצה להתמודד עם כל מה שאתה וכל מה שהיית עבורי, אני לא יכולה. אני צריכה תשובות ממך, ואתה שותק. אני צריכה חיבוק ממך, והידיים שלך משולבות. אני צריכה ממך רק מבט אחד שיעזור לי להכניס הגיון לתוך אי הסדר שמתחולל בתוכי, אבל העיניים שלך כבויות, אטומות.
והבלגן ואי הסדר עם הרעש הצורם ממשיכים לעלות מתוכי, לא מסונכרנים עם השקט של הלילה, לא מתאימים לסתיו הפסטורלי שפוקד את הרחובות. אני כלואה בתוך החדר החשוך שלנו, מפחדת שמישהו ידליק שם איזה אור בטעות, מפחדת לגלות כמה מערכת השכנוע העצמי עשתה עבודה טובה בנוגע אליך.
אני רואה אותך עומד בלב אטום וריק, הידיים שלך שהאמנתי שאולי מושטות מונחות לצידי גופך חסרות חיים, חסרות אונים. במקום גל של אהבה נשפך ממני ים של רחמים. במקום פרץ של כעס או טינה, אני מוצאת עצמי מוצפת אכזבה.
כל מי שחשבתי שאתה, כל מה שרציתי שתהיה עבורי, גבר עוטף ומחבק, שותף תומך לרגעי השפל וחלק בלתי נפרד מרגעי השיא, חבר אמיתי, מאהב, אוהב – במקום כל אלו ניצב כעת מולי מישהו חסר אישיות, עקרונות או שאיפות, ריק מעצמו ומלא בפחדיו. האור מגלה חדר שבור והרוס מהיסוד שבמרכזו עומד ילד עצוב.
זה אתה שחי באפלה ועוקף את אי הסדר בחייך
אני מבינה שזה לא החדר שלי בכלל, הוא שלך. זה אתה שחי באפלה ועוקף את אי הסדר בחייך. האמת היא שאני אוהבת אותך כל כך, למרות הכל ובגלל הכל. אולי אתה הכל בשבילי, ולכן לא הייתי מהססת להישאר בחדר איתך, לתת לאור להיכנס לתוכו, לתקן איתך ולסדר, ולהפוך אותו למקלט, לחוף מבטחים עבורנו.
הייתי עושה כל דבר ונלחמת בשבילך בכל העולם, בכולם, ואלוהים יודע שיש בי כוח, אבל אני לא יכולה להילחם בך. עושה רושם שלא משנה כמה אור ייכנס אתה פשוט עוצם עיניים חזק יותר, מחכה שוב לחושך שיבוא לפרוש עליך כנפיים מגוננות בחסותן אתה מוצא רשות להמשיך לחיות בשקר, נשלט על ידי הפחד.
אני רציתי להאמין בך כל כך, בכל מי שאנחנו, בכל מה שהיינו יכולים להיות. זה לא היה תלוש מהמציאות כמו שזאת היתה מציאות שרואים בכתמים לא ברורים של דמדומים. עכשיו אני רוצה לראות הכל, עכשיו אני רוצה לדעת את האמת.
זה לא יהיה פשוט, לאור יש נטייה לסנוור עד כאב, אבל את כוח השכנוע שלי אני מנתבת לתוכי, אני חוזרת להאמין בעצמי. אני יוצאת מהחדר שלנו ומכבה אחריי את האור, מכבה את האור אחריך בלית ברירה, כדי לתת לך להמשיך להסתתר מהעולם כמו שאתה יודע, מקווה שאולי יום אחד תבוא אחריי, ואז תהיה לי סיבה אמיתית להאמין בך שוב.
- מאמרים, סיפורים וטורים אישיים על פרידה
לפנייה לכתב/ת 
