אני במערב ולבי במזרח

אחד מרגעי המפנה הדרמטיים בחיי היה ביום שבו דרכו רגליי בישיבה התיכונית. עד אז חשבתי שכולנו ספרדים - אמנם ישנם מעט גרוזינים בעולם ומעט יותר מהם טריפוליטאים, אך ידעתי כי רוב רובו של עם ישראל הוא עיראקי. המעבר מאור יהודה אל הישיבה התיכונית שינה את חיי; פתאום חשתי מיעוט שולי שאינו חלק מן השיח התרבותי והדתי. בישיבה התיכונית הכול היה ב"אשכנזית": התפילות, שיעורי ההלכה, שיעורי ההגות, קוד הלבוש ועוד.

למעט דמות אחת שהתייחסה בזלזול בוטה לכל הספרדים, כמעט לא חוויתי אפליה אישית וגלויה בישיבה. רוב רובם של המורים והרבנים התייחסו בכבוד למזרחים, שהיו כעשרים אחוז מתלמידי הישיבה (תמיד הקפידו שלא נגדל מעבר לאחוז זה). אולם המציאות עצמה הייתה בעייתית מאוד: העולם התנהל באשכנזית. ואני יצאתי למלחמה.

נדרשתי לדקלם בשיעורים הלכות שאינן רלוונטיות עבורי, אך הקפדתי לכתוב במבחנים את פסיקות הבן איש חי ולא את דברי הרמ"א; נאלצתי להתפלל יום-יום במנגינות ובנוסח שאינם מוכרים לי ואינם מדברים על לבי, אך מלמלתי את נוסח התפילה שלי וזמזמתי מנגינות מבית אבא; ישבתי בהפגנתיות בכל קדיש, ועמדתי לכל אורכה של תפילת "לכה דודי" ופניי לצד מערב (הפוך מכולם), ניצב יחיד בין כארבע-מאות תלמידים, מצהיר על ייחודי; הקפדתי גם לדבר בערבית עיראקית עם אמי בטלפון הציבורי - מושא לבדיחות, אך גם להערכה.

כל התחנות שעברתי מאז ועד היום מלמדות שבעיית האפליה התקיימה וקיימת עד היום בציונות הדתית. בצער רב עלי לקבוע: הציונות הדתית היא אשכנזית. שורשיה באשכנז וחשיבתה אשכנזית, וגם אם היא מקבלת את הספרדים, אין היא מכילה את הספרדיות.

מובן שמצבנו טוב לעין ערוך מזה ששורר בחברה החרדית; אצלנו כמעט אין אפליה אישית: כולם מתחתנים עם כולם, לומדים יחד, כולם שרים פיוטים ומכירים בחכמי ישראל הספרדים, ובראשם הרב מרדכי אליהו, אשר שימש אחד ממנהיגי הציבור הדתי-לאומי. אך בכל זאת, לספרדיות אין מקום בציונות הדתית כתרבות. בראשן של הרוב המכריע של הישיבות התיכוניות והגבוהות עומדים רבנים אשכנזים (או רבנים מזרחים שהתנתקו זה מכבר מתרבות המקור שלהם), המלמדים על פי מה שלמדו הם בישיבותיהם האשכנזיות, ובכך מנציחים את המעגל החוזר. ברוב הישיבות כמעט לא נזכרת תורתם של חכמי המזרח, וברובן ככולן לומדים גמרא בסגנון אשכנזי.

אני פוגש את המתח הזה פעמים רבות גם כמורה בישיבה גבוהה. בשנים האחרונות אני מלמד את תורתו של הבן איש חי, אשר עסק רבות בעבודת ה' ובתיקון המידות, ותחושתי היא שלציבור הדתי-לאומי ולרבניו לא חסרה רק היכרות עם חכמי המזרח, אלא גם ידיעת חוכמת המזרח: השאיפה לתיקון פנימי מתוך עדינות, בלא החצנה, ההבנה שיש פער בין חול לקודש אך אין מתח ביניהם, ובעקבות אלו - ההתמודדות השונה עם החטא והחוטאים: כל אלו ועוד חסרים בשיח הדתי-לאומי.

גם התפילה של הציבור הציוני-דתי היא כמובן התפילה בנוסח אשכנז או נוסח ספרד החסידי, גם בישיבות ויישובים שבהם ישנה נוכחות לא מבוטלת של בני עדות המזרח. אני יודע להעיד על גרעין הנח"ל ששירתתי בו עם עוד שמונה-עשרה חברים, מהם אחד-עשר ספרדים: כיום אף לא אחד מהם מתפלל בנוסח עדות המזרח; כולם אימצו את הנוסח הציוני-דתי-אשכנזי. 

דרושה אלטרנטיבה מוסדית למצב הנוכחי, שבו כמעט לא קיימות ישיבות ציוניות-דתיות שרוח

ספרדית נושבת בהן, למרות קיומו של ציבור ספרדי ציוני-דתי גדול ומשמעותי.

במשך אלפיים שנות גלות התפללו יהודים בכל העולם לקיבוץ גלויות, וכדרכם של חלומות שהתגשמו, המציאות בפועל הנה מורכבת ומלאת קשיים. אך גישת "כור ההיתוך" מפנה כיום את מקומה לעולם שלם ומורכב יותר, הכולל קולות שונים. הציבור הדתי-לאומי בשל לשינוי ומוכן להכיל בתוכו לא רק את הספרדים אלא גם את הספרדיות.

במקום להמתין שאחרים יאפשרו זאת עבורנו, מוטלת עלינו החובה לפעול וליזום. על השינוי להתקיים במקומות שונים, כל אחד בדרכו שלו: זה בדבר הלכה וזה בתפילה, זה בפיוט וזה בדבר תורה. במקום לשקוע בעבר אני מציע להביט קדימה, שכן התנאי לשינוי הוא לא להיגרר לנוסטלגיה אלא להביט במציאות העכשווית ולנסות להביא אליה את המסורת המזרחית; שכן המסורת הזאת רלוונטית - כאן ועכשיו.