בין אדם לאדמה: לזכרו של הארכיאולוג אהוד נצר
אהוד נצר, מחשובי הארכיאולוגים בישראל, הלך בשבוע שעבר לעולמו לאחר שנפל בהרודיון, הפנינה הארכיאולוגית שחקר במשך שנים רבות. תלמידו הארכיאולוג גיא שטיבל מצייר קוים לדמותו
הרבה ידברו בימים הבאים ומן הסתם גם בשנים הקרובות על הסמליות בהסתלקותו של פרופ' אהוד נצר – על הסמליות שבמיקום ובדרך התרחשות הטרגדיה הכל-כך יוונית או קפקאית.
הכרות עם אהוד מלמדת כי אם היה שומע את דברי ההספד או קורא דברים אלה שנישאו למול קברו היה מחייך, חיוך קטן ומבויש משהו, ודורש שנדבר על עובדות ושבעיקר נחזור כבר לעבודה.
אף-על-פי-כן, אי אפשר שלא להזכיר מספר עובדות, ביניהן מספר החפירות הרב שבהן לקח חלק ובעיקר ניהל.
תוצאות חפירות אלה הן מאבני היסוד של הידע שלנו אודות הארכיאולוגיה של ימי הבית השני ובמיוחד אמורים הדברים בתקופה החשמונאית וההרודיאנית (ולא ציינתי את הארכיטקטורה הנבטית וחקר בתי הכנסת).
אבל אין אני מעוניין לדבר על תרומתו של אהוד כחוקר, מורה וכארכיאולוג, אלא דווקא על האדם; והאדם, כמו היושב במרומים, מצוי בפרטים הקטנים. אחד הבמאים החביבים עלי ביותר – רוברט אלטמן – ביים סרט בשם "תמונות קצרות". רציתי לדבר על כמה תמונות...
תמונה ראשונה – במטבח של אהוד ודבורה
כוס קפה שחור, המוגשת תמיד מכוסה בצלחת זכוכית, על שולחן המטבח. יושבים, רכונים מעל צלוחית זיתים מעשי ידיך, שיחה שבה נידון מה שהיה ובמיוחד "מה הלאה".
השיחות שהתארכו, נמשכו פעמים רבות בחדר הפנימי עם הריח הכל-כך אופייני של התוכניות שנפרשו כסדינים מעל השולחן – פלטת עץ המונחת על שני חמורים. קירות החדר מצופים ספרים, עמוסים בתיקים וקלסרים שרק אלוהים יודע איך מצאת תמיד את שחיפשת...
תמונה שניה – ברכב (בנסיעה אחת מיני רבות)
נוסעים לחפירה ואתה מתמסר לשיחה ומסַפר; אני בעיקר מקשיב. אודות הצריף הקטן שבו ישנת כרועה צאן, עליו הקפדת להצביע כל פעם שחלפנו מחדש בכביש הבקעה (וזה קרה יותר מפעם אחת), בואכה חמדיה.
על אימך, פועה מנצ'ל, שלימדה את קפקא עברית וחשבה שייטב לך ללמוד ארכיטקטורה ולא ארכיאולוגיה, או על קורות אותו טיול באחד מחורפי שנות השישים המוקדמות.
ירד שלג ואתה, דבורה, מלכה ודני בהט, כולכם דחוסים בתוך מיני-מינור, יוצאים לטייל בצפון המושלג ומאחרים ביום שלם לשוב לחפירה במצדה ו... כמה שידין כעס על האיחור.
תמונה שלישית – בחפירה
במקרה שלי במצדה. שנינו עומדים מול מבנה או חתך ומדברים סטרטיגרפיה. אתה, לך תסביר את זה, סובל מפחד גבהים ואנחנו מדברים על ולפעמים אל הקירות.
ראיית השטח שלך ששילבה את השכלתך כארכיטקט היתה בית ספר של ממש; איך מפענחים את הממצאים ובעיקר איך להבין את התמונה הגדולה כזו שרואה גם את שימור ודמותו העתידית של האתר לאחר סיום החפירה וחשיבות הַנגשתו לציבור הרחב.
תמונה רביעית – יום הולדת שבעים
לפני שש שנים מצוין יום הולדתך השבעים במסיבה שנחוגה כפעמים רבות כל כך בחיק המשפחה והאנשים שליקטת לאורך כל השנים. אני קם לברך וטוען שאתה האדם היחיד בעולם לו אני יכול לאחל מכל הלב ש"הלוואי ותגיע אל הקבר..."; הקבר, הוא קברו של הורדוס אחריו רדפת למעלה משלושים שנה.
לראות אותך כעבור מספר שנים זורח על הפודיום במסיבת עיתונאים שהוקדשה לגילוי מבנה המוזוליאום בידי המשלחת שבראשותך. בארץ כמו שלנו הרוויה בדיווחים ומסיבות עיתונאים המוקדשות לבשורות איוב או הֶבֶל, היה מרגש לראותך מוקף מצלמות ומיקרופונים מן הארץ ומן העולם מספר על גולת הכותרת שבחפירותיך.
והחפירות התפרשו על פני הארץ כולה; מציפורי ובניאס שבצפון לקיסריה לחוף הים, עבור בירושלים וסוסיא שבהר, וביריחו, קיפרוס, דוק וכלה בעין-גדי ומצדה שבמזרחה.
פרופ' אהוד נצר עם ארונו של הורדוס שהתגלה בהורדיון (צילום: אביטל להב)
בדיעבד התברר כי בעונת החפירה הראשונה בהרודיון בראשית שנות השבעים "פספסת" את מבנה המאוזוליאון במטר אחד בלבד! ואולי טוב שכך, שכן המשכת לחפור וזיכית אותנו בתובנות רבות אודות דמותה של הרודיון תחתית.
בעת כתיבת שורות אלה, לאחר ההלוויה, תהיתי על סוד אותו דבר שמשך אליך כל כך הרבה אנשים לאורך השנים, אנשים שהיית להם הרבה יותר ממורה וקולגה; ולראייה, מסתובבים בינינו היום הרבה אנשים עם תחושה של יתמות.
מה עמד מאחורי העובדה שהעמדת תלמידים ובמיוחד צוותים רבים כל כך שליוו אותך ובמשך שנים בעבודה, במחקר ובפרסום? דומני שיותר מן ההישגים המחקריים שלך, אהבת הארץ והאדם בך, פשטות הליכותיך והצניעות, התשובה מצויה בעובדת היותך חולם. רק מי שחולם יתמיד בהתלהבות מדבקת במה שנראה לעיתים כמרדף רפאים למעלה משלושים שנים.
תמונה אחרונה – אדמה
לבקשת המשפחה הובאו להלוויה שקיקי ודלי עפר מיריחו, הרודיון ומצדה. הלוואי וינעמו לפיך רגבי אדמה זו שכל-כך אהבת.
לפנייה לכתב/ת 
