גנבת החלומות

גיבורת "רומן למתחילים", קלודיה, היא עורכת במגזין בסוף שנות ה-30 שלה, שלא מצליחה לעשות משהו מההתחלה ועד הסוף. היא כמהה לילד, אבל כל הריונותיה מסתיימים בהפלות. היא הולכת ומתרחקת מבעלה המנוכר, איתו היא חולקת חיי נישואים כבויים.

אך יום בהיר אחד היא פוגשת בסוכן ספרותי שגורם לה לאזור עוז ולשנות את ההווה, עד שהקשרים הסבוכים מעברה מתחילים להיפרם. לילך סיגן-רוטלוי היא סופרת, עיתונאית, פובליציסטית ועורכת. ספריה הקודמים שיצאו לאור הם, "געגועים למקס", "האלים החדשים" (ידיעות ספרים).

בגדול, הכול בסדר

קלודיה עמדה בדוכן הקוסמטיקה במשביר וניסתה ליפסטיקים. היא חישקה את השפתיים לעיגול ומרחה באטיות גוון חום סגול. היא חייכה כאילו ניסתה לפתות את עצמה, חשפה את השיניים, שליד הליפסטיק הכהה נראו פתאום לבנות מתמיד, הביטה בעיניים הירקרקות שהשתקפו אליה מהמראה הקטנה, ופתאום הבינה: היא גונבת יותר מדי בזמן האחרון.

החיים של קלודיה מתחילים מחדש (עטיפת הספר)

כבר שבועיים לא עבר יום בלי שתיקח משהו. טוב, זה לא בדיוק לגנוב, אמרה לעצמה. לא רק הצבע של הליפסטיק היה דרמטי מדי, לפעמים גם ההגדרות שלה היו כאלה. היא תמיד רצתה לקרוא לזה קלפטומניה, כי זה נשמע הרבה יותר אינטליגנטי מ"גניבה" או מ"סחיבה", וגם יותר רומנטי. אבל בתוך תוכה היא ידעה טוב מאוד שזו לא קלפטומניה בלתי נשלטת, חולנית ואובססיבית שתקפה אותה. זה היה משהו אחר לגמרי. משהו שעדיין דרש הגדרה.

בינה לבין עצמה הודתה שהיא אוהבת לגנוב. כל כך הרבה שנים לא התמסרה לחשק הזה, עד שאפילו התגעגעה לזה קצת. ואז, פתאום, לפני שבועיים בערך, אפילו שלא ממש התחשק לה, הרגישה שהיא חייבת לסחוב משהו קטן בסופר פארם, והדבר הראשון שנפל לידיה היה מחדד עפרונות עיניים. היא אף פעם לא איפרה את העיניים, כי הריסים הכהים והארוכים שלה לא נזקקו לחיזוק מלאכותי. אז בשביל מה בעצם מחדד עפרונות עיניים? עד היום היא לא הרגישה צורך להטריד את עצמה ולמצוא לכך תשובה טובה.

אבל עכשיו פתאום שמה לב לכך שבמהלך השבועיים האחרונים זה רק התגבר. החשק תקף אותה בכל פינה. מאחורי כל מדף בסופר, בחנויות ספרים, אפילו במכולת של שלמה היא סחבה חפיסת מסטיקים ביום שלישי האחרון בלי לשלם, דחפה אותה במהירות לכיס של הג'ינס כשהוא הסתובב להוריד לה קרטון סיגריות מהמדף הגבוה. ואצל שלמה היא אף פעם לא גנבה לפני כן.

היו לה כמה עקרונות. קודם כול, לקחת רק דברים שהיא לא ממש צריכה, שסביר להניח שלא תשתמש בהם. היא גם הקפידה שיהיו קטנים ולא יקרים. משהו מעל שלושים שקל כבר לא בא בחשבון. וכמובן, הכלל החשוב ביותר היה לקחת ממי שלא ירגיש, ממי שיש לו כל כך הרבה שלעולם לא ישים לב שליפסטיק דרמטי אחד נעלם. אף אחד לא ייפגע מזה באמת. כן, היא היתה גנבת עם מצפון.

בינתיים, אף פעם לא תפסו אותה. היא היתה מאוד זהירה. הכינה מראש סיפור כיסוי, רק למקרה שמישהו בכל זאת יראה, או למקרה שתיתפס במצלמות הנסתרות שמציצות מתוך חורים קטנים ובלתי נראים בתקרה. בכל הפעמים הקפידה להפיל את הפריט הנבחר לכיס או לתיק בהיסח הדעת, כאילו לא שמה לב, כאילו בדיוק חשבה על משהו אחר, ובאותו הזמן היתה מכינה בראש את השורה שלה. "אוי, אני לא מאמינה... לא שמתי לב מה אני עושה... איזו פדיחה, אני ממש מתנצלת... אני אפילו לא צריכה את זה."

במשך שנים היא התגברה על החשק. ניסתה לחשוב אם מאז גיל ארבע עשרה גנבה משהו, ונזכרה פתאום באותה הפעם עם ליאורה, כשהיתה בהיריון בפעם הראשונה ועוד היתה בה נאיביות ואמונה שכל היריון מסתיים בתינוק, ובאחר צהריים מקרי אחד התגברה על הבושה ונכנסה לראשונה בחייה לחנות למידות גדולות, מסתכלת לצדדים כדי לוודא שחוץ מליאורה אף אחד לא רואה אותה.

היא נכנסה לתא המדידה עם איזה עשר חולצות ושתיים שלוש שמלות נפוחות. מדדה חולצה ופתאום שמה לב לכך שלא חובר אליה זמזם מגנטי. היא הסתכלה על עצמה במראה וניסתה להכיל את החזות המשתנה שלה. שערה החום הארוך היה שופע ומבריק מתמיד בגלל ההורמונים של תחילת ההיריון, והרגליים שהציצו מתחת לחולצה הגדולה עדיין נראו ארוכות ודקות, אבל החולצה איכשהו לא התאימה.

היא היתה גדולה ואוורירית מדי. ועם זאת, התחשק לה. היא ידעה שאם תלבש את הסווטשירט הרפוי שלה על החולצה ותרחף בקלילות אל מחוץ לחנות, אף אחד לעולם לא ידע. אבל החולצה עלתה יותר משלושים שקל, והחנות היתה קטנה, וקלודיה משום מה החליטה שלזבנית יש מראה של אם חד הורית, כך שברגע האחרון היא גנזה את התוכנית, ובמקומה קנתה במחיר מופקע שמלת אוהל בצבע חציל.

היא היתה רק בסוף חודש שלישי, אבל הרגישה כמו דלעת שתפחה לממדים לא טבעיים אחרי שהשקו אותה יתר על המידה. על אף שתמיד סבלה כשהרגישה שמנה, אחר כך מצאה את עצמה מתגעגעת לתחושה הזאת.

כשיצאו החוצה התוודתה בפני ליאורה. "את יודעת, כמעט התפתיתי לגנוב שם טי שירט," גיחכה.

העיניים החומות של ליאורה נפערו לעומתה, משורגות בנימים אדומים. "אני לא מאמינה שדברים כאלה בכלל עוברים לך בראש. זה כל כך לא שווה את זה," אמרה בהתחסדות לא ברורה.

קלודיה כבר התחרטה שהחליטה לספר לה. מה הסיפור הגדול? היא בסך הכול חשבה שיחלקו ביניהן רגע אינטימי של בנות.

"תארי לך שהיו תופסים אותך," ליאורה המשיכה בלי רחמים. "אני כבר רואה את הכותרות בעיתונים - 'עורכת בכירה נתפסה גונבת חולצת טריקו פשוטה'."

"האמת שזה לא מה שעצר אותי," החזירה קלודיה. "מה שבאמת הפחיד זה שיהיה כתוב -

'עורכת בכירה נתפסה גונבת חולצת טריקו פשוטה בחנות למידות גדולות'." שתיהן צחקו צחוק קצר. אחר כך קלודיה גם הוסיפה שלא נראה לה שמישהו באמת היה מגדיר אותה כעורכת בכירה. בסך הכול סגנית עורך של מוסף סוף השבוע. אמנם של העיתון המוביל במדינה, אבל בכל זאת, בסך הכול סגנית. ווטס דה ביג דיל?

הרי במקרה התגלגלה לשם, וסביר להניח שביום מן הימים במקרה תתגלגל הלאה. ליאורה לא ענתה. קלודיה ידעה שליאורה מתאפקת לא להגיד לה שתפסיק לסחוט מחמאות, מה שכבר אמרה לה יותר מדי פעמים, עד שקלודיה התפוצצה פעם אחת והטיחה בליאורה שבתור החברה הכי טובה שלה היא צריכה כבר להבין שזה לא העניין, שהיא בסך הכול משתפת אותה במה שהיא באמת מאמינה. וכך, הוויכוח הווירטואלי ביניהן התנהל לבדו, השתולל הלוך וחזור בתוך ראשיהן בזמן שהמשיכו ללכת בשתיקה.

רומן למתחילים, מאת לילך סיגן. הוצאת ידיעות ספרים. 359 עמ'