מעולם לא קראתי "כפרה" לאף בן זוג שלי
לידיעת המתרחצות: ישנם עדיין גברים בארץ בשנת 2010 שבוחרים, או לא בוחרים, בנשים על סמך העדה. כמו בבדיחות, מאשה מזרחית עדיין מצופה להיות זמינה לסקס, מעמידה סירים ומנקה את הבית. מפולנייה מצופה להיות נרגנת, לשבת בחושך ובסוף היום להביט במראה ולומר - מגיע לו
שריג מקטר שהפולניות הן צקצקניות, נרגנות, עושות אותו עבד. כשהוא מתבקש על ידי אשתו להחליף צינור בכיור הוא אומר: "פולניות אומרות: בא לך להחליף צינור, ומרוקאיות אומרות כפרה". האידיאליזציה שהוא חש כלפי נשים מרוקאיות מתיישבת לו בול על הפנים המדושנות עונג של לוי.
בהמשך השיחה הם מודים שגם הפולנייה של שריג, וגם המרוקאית של לוי, מנהלות אותם, אלא שהמרוקאית מגיעה עם "דבש" - סקס בשפע. היא נענית לכל קריאת תורן שלו, ובהיאבקות הבוץ הזו, המרוקאית על יתרונה הברור נותנת לפולנייה נוק-אאוט. ואני בסיום הסצינה הלכתי להקיא בשירותים.
הדיאלוג הזה משקף דיאלוגים רבים, חלקם סמויים, שמתרחשים בין גברים בארץ, והם מקבעים את הקלישאות העתיקות שנשים מזרחיות כדאי להכיר בחורף. מדובר בנשים חמות. כי הרי ידוע שתימניות חמות במיטה. בואך מרוקו, צפה לעלייה משמעותית בטמפרטורות.
נירו ושריג בסך הכל אמרו בקול מילים שגברים שוביניסטים וגזענים בארץ אומרים. לידיעת המתרחצות: ישנם עדיין גברים בארץ בשנת 2010 שבוחרים, או לא בוחרים, בנשים על סמך העדה. בארץ כשגבר פוגש אישה הוא פוגש גם את העדה שלה ואת הסטריאוטיפים המתלווים אליה. אם את פולנייה, הגבר שזה עתה הכרת כבר יודע מי את. ואם את אשה מזרחית, הוא יודע בוודאות שהוא נכנס למשפחה חמה שבשישי אוכלת ארוחה חגיגית עם כל המשפחה. גבר מזרחי שמגיע לארוחת שישי אצל פולנייה יודע שיגישו שם דוגמיות, לכן אימו תצייד אותו במנה גדולה של פחמימות בטרם יילך למקום שבו חוסר שפע קולינארי הוא שיגרה.
כי הרי מאשה מזרחית עדיין מצופה להיות חמה ואוהבת, זמינה לסקס, מעמידה סירים ודואגת שהבית יהיה נקי. מפולנייה מצופה להיות נרגנת, לשבת בחושך על כורסה מכוסה מפית קרוֹשֶה, ובסוף היום להביט במראה ולומר - מגיע לו.
אין לי כל כוונה להיכנס לנעליה של אימי. זה לוחץ לי על הרגל
למרות שאני מכירה משפחות מזרחיות שחוֹם הוא הדבר האחרון שאתה מוצא שם, עדיין ניתן לומר שנכון, ישנן נשים מהדור הקודם שכל היום מצויות במטבח. נשים שגודלו להיות גיישות. וכל דאגתן היא לרווחת הבעל. אני, שנולדתי במשפחה מזרחית פאטריאכלית. כל חיי ראיתי בית מבריק, אבא שכל צרכיו נענים, בית שיש בו ריח תבשילים. אבל מה בין זה לביני, לבין חיי היום? כמעט כלום. אני לא יודעת לבשל, ודאי לא את מאכלי העדה המסובכים ועתירי הקלוריות, מעולם לא אמרתי את המילה "כפרה" לאף בן זוג שלי. בחיי הזוגיות שלי ארצה לבחור גבר (לא חשוב מאיזו עדה) שיהיה שותף מלא להחלטות שלי. אני מצפה ממנו גם לחתל את הילדים שלנו וכן גם "להעביר מגב", דבר שאבי מעולם לא עשה. אין לי כל כוונה להיכנס לנעליה של אימי. זה לוחץ לי על הרגל.
אז נכון שבעיני העדה שלי העובדה שאעדיף להקשיב לבאך ולהימצא בספרייה ולא במטבח מציגה אותי כנמר שהופך את חברבורותיו. אני נחשדת כמשתכנזת. ובכל זאת אני מעדיפה להמציא את המודל שלי, ולא שיכניסו אותי למודל שאינו שלי. כפי שעשה נירו לוי לאשתו בכך שהגדיר אותה כמרוקאית, כוסית, חמה במיטה.
כמובן, זכותן של נשים מזרחיות גם לבחור לחקות את המודל של אמותיהן, בו הבעל הוא במרכז. מה שראו בבית הן מיישמות אחד לאחד, כמו אורז לבן פרסי. גם אימי דאגה לכך שאבי יחוש כמלך בבית, אבל אני מבקשת גם את המודל ההפוך - להיות מלכה בעזרתו.
זו הסיבה שקל לי מאוד להתחבר לגברים לא ישראלים
יש לא מעט גברים בארץ שעדיין ברגע שראו אשה מזרחית או אשכנזייה הם פתחו מגירה מוכרת. זו הסיבה שקל לי מאוד להתחבר לגברים לא ישראלים, שאינן מכירים את המגירות שלנו ולא מצפים ממני לומר "נשמה" ולפזז לצלילי זמר מזרחי.
זה נשמע הזוי, רחוק מופרך שעדיין מכניסים נשים מזרחיות ופולניות לסד הדוק. כמה שנים צריכות לעבור כדי שדיאלוגים כמו ב"מחוברים" וסטיגמות מטופשות וצרות יישמעו מופרכים?
לפנייה לכתב/ת 
