בלי פחד: למה צריך שיקום נפשי לאחר התקף לב

אירוע לב פתאומי מעורר תחושות רגשיות קשות של סכנת חיים ופחד מוות. אדם שעבר התקף לב או שחולה במחלות לב מתמשכות, וכן בני משפחתו - מיטלטלים בסערה רגשית שנעה מבהלה וחרדה ועד לדיכאון. ולמרות זאת חולי לב רבים נמנעים מלפנות לטיפול פסיכולוגי. הסיבות לכך יכולות לנוע מהסטיגמה שיש לטיפול ועד לחשש שפנייה לטיפול פסיכולוגי פירושה אולי שהחולה לא חזק מספיק כדי להתמודד לבד או ש"משהו לא בסדר אצלו‭."‬

בשנים האחרונות החל להצטבר מידע מחקרי רב על אודות הקשר בין משתנים פיזיולוגיים לבין משתנים פסיכולוגיים וחברתיים. נמצא שגורמי דחק ‭(stress)‬ לא רק מגבירים את הסיכוי ללקות במחלת לב, אלא משפיעים גם על תהליך ההחלמה ועל הסיכוי להישנות אירוע הלב.

בין הגורמים לדחק נכללים: מצבי לחץ מתמשכים, הפרעות דיכאון וחרדה, כעס ותחושות עוינות, שחיקה נפשית, טיפוס אישיות מסוג ‭'D Distressed'‬ המאופיין בדימוי עצמי נמוך, בעצבנות, בדאגנות ובראיית שחורות וכן בקושי לבטא רגשות ובהימנעות.

נוסף על כך, זוהו גורמי דחק כרוניים כמו מעמד כלכלי נמוך, היעדר תמיכה חברתית, לחץ בעבודה, לחץ ומתח בחיי הנישואים והמשפחה, טיפול בבני משפחה מבוגרים, הגירה ועוד. לאור גורמי הסיכון עולה צורך ברור לפנות גם לטיפול פסיכולוגי כחלק ממניעת התפתחותן של מחלות לב או כשיקום אחרי אירוע לב. סיפורו של א' ממחיש כיצד יכול חולה הלב להיעזר בטיפול פסיכולוגי במהלך השיקום.

"שלחו אותי אליך"  

א' ‭(50)‬ נכנס לחדרי השיקומי בצעד נמרץ. "עברתי התקף לב, ושלחו אותי אליך‭,"‬ אמר. א‭,'‬ שנראה צעיר מגילו, הוא מנהל בחברת תובלה, ספורטאי בנעוריו, נשוי ואב לשלושה, אדם מעשי, שהעבודה היא מרכז חייו.

"ביום של האירוע קמתי כרגיל בבוקר‭,"‬ סיפר. "עיתון, סיגריה, קפה - ואז התעטשתי. הייתה איזו התכווצות קלילה‭,"‬ הצביע על הבטן העליונה, "לא משהו מיוחד. יצאתי לעבודה במחשבה שזה יעבור, אבל זה רק הלך והחמיר. ככל שעבר היום, הרגשתי פחות ופחות טוב. זה לא היה כאב חד או מוגדר. התחלתי להזיע זיעה קרה, וכל הגוף כאב. לא היו לי קשיים בנשימה ולא חשבתי שזה התקף לב‭...‬ שתיתי כוס מים, חשבתי שזה יעבור - אבל כלום. בבית חשבתי ללכת לנוח ושזה יעבור. אשתי הציעה להזמין אמבולנס. לא רציתי פדיחות מהשכנים, אז הלכנו לקופת חולים. שם עשו לי א-ק-ג והזמינו אמבולנס.

"בשלב הזה כבר פחדתי. כל הגוף כאב לי, והרגשתי שאני עומד למות. הייתי בלחץ. בניידת בדקו שוב ואמרו לי שזה אירוע לב. שמו לי תרופה על הלשון, והרגשתי הקלה. אפילו הצעתי להם להחזיר אותי הביתה. "בבית החולים הייתי בהלם, אני חושב‭...‬ הייתי רגוע וכל הזמן חשבתי שאולי הם טועים‭...‬ מה, ככה נראה אירוע לב‭"?‬

"בלילה אני פוחד" 

תיאורו של א' מאפיין חולים רבים בשלב הראשוני של ההתקף: תחושות של חרדה, בהלה ופחד מהמוות. בתגובה לאירוע הטראומטי ישנם חולים המגיבים בדיכאון ובחוסר אונים. אחרים מגיבים לחרדה בהתנתקות רגשית מתוך ניסיון להשיב לעצמם את תחושת השליטה בחייהם.

תגובות מעין אלו מאפיינות את השלב הראשון בתהליך השיקום ועד כחודש לערך לאחר מכן. א' עצמו הגיע לטיפול כחמישה שבועות אחרי אירוע הלב. את מצבו מאז הוא תיאר כך: "קודם כל אני לא מעשן מאז. לא להאמין! הייתי בטוח שאין לי כוחות להפסיק. אבל להגיד את האמת, עכשיו כבר מתחיל לחזור לי החשק‭...‬

"יש לי מצבי רוח. לפעמים אני חושב 'מה בסך הכל קרה‭,'‬ ולפעמים אני מרגיש שהתבגרתי בעוד איזה 20 שנה.

"שמתי לב שאני יותר עצבני. אני חושב על הילדים שלי. הם בתיכון, ובדרך כלל אני לא מעניין אותם, אבל עכשיו כולם דואגים לי: 'אל תעשה את זה‭'...‬ 'אל תתאמץ‭'...‬ 'אל תרים‭.'‬ זה מעצבן‭"!‬

כשנשאל לגבי השינה שלו, ענה: "אז זהו, שלא טוב. אני לא יודע אם זה החופש - כי עדיין לא חזרתי לעבודה ממש - או שמשהו מטריד אותי, אבל אני לא מצליח להירדם. אני הולך לישון מאוחר וקם בבוקר עייף כאילו לא ישנתי.

"אני אגיד לך עוד משהו: בלילה כשכולם כבר ישנים, ומתחיל לי כאב כזה פה (מצביע על אזור הלב‭,(‬ אז אני מפחד‭."‬

"וואלה, עזר לי" 

בשלב הזה ניסיתי לברר מהו הצורך הרגשי של א‭,'‬ מדוע בכל זאת הגיע לשיחה ולמה הוא מצפה בשיקום. "לא להרבה‭,"‬ ענה א‭.'‬ "אני יודע שאני צריך לעשות ספורט ושאני צריך עוד לראות את הדיאטנית, אבל אני עדיין לא מבין למה אני צריך טיפול פסיכולוגי‭."‬

הסברתי לו מדוע אנשים לאחר אירוע לב זקוקים לעיתים לטיפול פסיכולוגי וכיצד הטיפול יכול לסייע להם. הבחנתי שהוא זז באי-נוחות בכיסאו. הרגשתי שהוא נלחץ בזמן ההסבר. "אתה יודע מה‭"?‬ אמר לי, "קורה לי עכשיו מה שקורה לי בבית בלילה, הנשימות האלו ודקירות כאלו בחזה‭."‬

הסברתי לא' מהי חרדה והצעתי לו תרגול של הרפיה.

פעמים רבות עולה בטיפול בחולי לב השאלה אם הפחתת החרדה משרתת את הטיפול או רק מטשטשת מצוקה עמוקה יותר. במקרה של א' חשבתי שצריך להפחית את עוצמת הפחדים כדי לתת כוחות להתמודד עם מצוקות עמוקות יותר, אם ישנן. חשוב היה שהוא ירגיש שכבר בשלב מוקדם זה של הטיפול הוא מקבל משהו קונקרטי, משהו שיסייע לו להרגיש נוח יותר ויאפשר לו להשתחרר ולדבר על עצמו.

אחרי כמה דקות של תרגול ההרפיה פקח א' את עיניו וחייך בהקלה: "וואלה, עזר לי‭."‬ בהמשך הפגישה דיבר א' על כך שהוא מפחד שהמחלה תחזור, על התחושה שאינו יכול לסמוך עוד על גופו, על החשש לגבי מידת המאמץ שיוכל להשקיע בעבודה ועל הפחד מכך שחייו ישתנו לבלי הכר.

הרגשתי שנוצר בינינו אמון, קשר.

הטיפול כמנוף לצמיחה 

כמו רבים אחרים שנמצאים חודש עד שלושה חודשים אחרי ההתקף,

מתחיל א' להיתקל בקשיי הסתגלות. חולים מדווחים בשלב הזה על מצוקות שונות: פחד מהישנות המחלה, כאבים בחזה וחולשה פיזית לא ברורה, תחושה של בגידת הגוף, חרדה, קשיים בתפקוד המיני, קשיים בזוגיות, הגנתיותיתר של בן/בת הזוג, קשיים בתחום התעסוקה.

רבים מהם מגלים חוסר היענות לשינוי ההתנהגותי שנדרש מהם, למשל נטילת התרופות, שינוי סדר היום, דיאטה, הפסקת עישון, פעילות גופנית. כל אלה מגדילים את הסיכון למחלת לב חוזרת והופכים את הטיפול הפסיכולוגי לנדבך חשוב בתהליך השיקום.

כיום, כחצי שנה אחרי תחילת הטיפול הפסיכולוגי, ממשיך א' להגיע לפגישות. ניכר שהוא "עובד" בטיפול. הוא חושב על השיחות בבית ומגיע עם תובנות משלו. הוא חושף תחושות של חוסר סיפוק ושל מצוקה בתחומים רבים של חייו. פנייתו לטיפול הפסיכולוגי איפשרה לו לבצע בירור פנימי ועיבוד של מה שעבר עליו ולהפוך את המשבר שחווה למנוף לצמיחה ולהתפתחות.

הכותב הוא פסיכולוג שיקומי, המכון למניעת מחלות לב, המרכז הרפואי תל-אביב (איכילוב)