מה שיותר כחול, יותר עמוק
לקראת יום הולדתה של ג'וני מיטשל, חוזר שרון מולדאבי לאלבומה "Blue", אחד מארבעת אלבומי הוידויים הטובים בפופ, לצד דילן, לנון ונירוונה. אז מה סוד קסמו, ומדוע יזרום במחזור הדם שלו לנצח?
"הנה קונכיה בשבילך, בתוכה תשמע אנחה". המשפט המרטיט הזה מופיע בבית האחרון של "Blue", שיר הנושא באלבומה הנשגב של ג'וני מיטשל. השבוע חזרתי להאזין לאלבום, לכבוד יום הולדתה ה-67 של מיטשל, שיחול מחר (א'). וכשהפסנתר הקודר הגיע בפתיחת הרצועה החמישית, בשיר "בלו", עלו בי דמעות. והן שבו להיקוות עם הפסנתר של "River" וגם ב-"A Case Of You".
כמעט 30 שנה ש"בלו" שלוב בנפשי, והוא מהאלבומים-חברים-לחיים שהיחסים איתם רק משתרגים ומתעצמים עם הזמן. "בלו" נותר פסגת היצירה של מיטשל ואחד מאשכולות השירים המפעימים ביותר שנוצרו. מיטשל סיפרה כך על ימי ההבשלה שלו:"בתקופה ההיא בחיי לא עמדו לרשותי שום הגנות. חשתי כמו פיסת הצלופן שחובקת את חפיסת הסיגריות. הרגשתי שלא נותרו לי שום סודות מהעולם, ולא יכולתי להעמיד פנים שאני חזקה או שמחה. היתרון במצב הזה בנוגע למוזיקה, היה שהייתי לגמרי חסרת הגנות גם שם".
מיטשל. ג'ימי פייג' ופרינס מעריצים אותה (צילום: Gettyimages)
רוברטה ג'ואן אנדרסן, זה שמה מלידה, כתבה את מרבית שירי התקליט ב-1971, במהלך חופשה באירופה, לאחר שכבר הוציאה שלושה אלבומים והופיעה באינטנסיביות. במשפט קורע אחר משיר הנושא, מיטשל אומרת ש"שירים הם כמו קעקועים", ומוסיפה ומדייקת שמדובר ב"דיו על סיכה מתחת לעור". ובעצם, שירי "בלו" מתנהגים כקעקועים אבל לא על פני השכבה העוטפת שלנו, זו החשופה אל העולם והחוץ. מיטשל בראה שירים שהם קעקועים מהצד הפנימי של הגוף, קעקועים שלא פשוט לראותם ושבלתי ניתן להסירם.
"Blue", מתוך סרט דוקומנטרי על ג'וני מיטשל באותו השם
את שירי "בלו" הצליחה לכתוב משום שקיפותה הנפשית המוחלטת, לעדותה, אבל גם משום שלמיטשל היה כה הרבה יותר להציע מעבר להתערטלות הלב הכמעט כפויה הזאת. אסור לטעות: אלו לא רק הוידויים, ולא החשיפה עד חושפנות, ולא רק ההתחבטויות והכאבים שהפכו את שירי "בלו" לאמנות על-זמנית (שבין מאות האמנים שחידשו אותם היו יוצרים כה מגוונים כמו פרינס וטורי איימוס, קית' ג'ארט וקאט פאואר, ג'יימס טיילור והסופרימז).
אלו היכולות האמנותיות הנדירות של מיטשל, שלקחו את המטען הרגשי שנאלצה לפרוק, וחצבו, זיקקו וזיככו ממנו את החומר האלכימי שליבך נשבה בו. זו אמנות גדולה שנולדה מהכאב ומהצורך, אבל סותתה באמצעות איכויות שסייעו למיטשל להפוך את רגשותיה לאמירה אמנותית עמוקה, פלאית וחובקת.
מיטשל מצהירה בשיר הפותח "All I Want" שהיא "מחפשת את המפתח שישלח אותי לחופשי", וכל האלבום הוא תיעוד מסע החיפושים הזה. מסע שבין התחנות החיצוניות המוזכרות בו נמצאות צרפת, ספרד ויוון, עם געגועים לקנדה מולדתה ולקליפורניה מקום מגוריה.
"A Case Of You" בהופעה
אבל העיקר, כמובן, הוא המסע הפנימי. באופן גס, שירי המסע החיצוני מנוגנים בגיטרה, קצביים יותר, ובחלקם מלווים אותה חברים כמו דיוויד קרוסבי וטיילור. רוב שירי המסע הפנימי מוגשים כשהיא לבדה, ליד הפסנתר. לפני שנתיים, בראיון לכבוד יום הולדתה ה-65 של מיטשל, קרוסבי הצהיר ש"מיטשל ובוב דילן עומדים בפסגת אמנות כתיבת השירים, אבל מיטשל היא מוזיקאית טובה יותר מדילן". זו השוואה מיותרת, אבל היא מעידה על השתייכותה של מיטשל לעילית הכותבים-מבצעים, וקרוסבי אינו בדעת יחיד לגביה. גם ענקים כמו ג'ימי פייג' ופרינס מעריצים אותה.
מיטשל היא כנראה אלופת המצאות כיווני הגיטרות המיוחדים במוזיקה הפופולרית, אבל דווקא ב"בלו" עוד לא לגמרי שכללה את שלל הכיוונים שלה, שיתפתחו במלואם בתקופה הג'אזית והמאוחרת של יצירתה. ב"בלו" היא "רק" העמידה לחנים לתלפיות, והגישה אותם במושלמות. לחנים כמו "בלו","My Old Man" ו-"River" הביאו לעידן היוצרים-שרים של שנות השישים והשבעים משהו מהעושר המלודי העצום של המוזיקה הקלאסית ושל סטנדרטים מהג'אז, מחזות הזמר והפופ מאמצע המאה שעברה.
מיטשל. מפליאה להעניק לחנים מרהיבים ומילים עתירות אנושיות
מיטשל היא בין היוצרים הבודדים בפופ שהצליחו לשדך מנגינות כה גדולות וטקסטים כה עשירים ומורכבים. לפעמים, כשיש לחן ענקי ומלא בתנועה, עדיף שלא להכביר עליו גודש מידע מילולי, כי יופיו של הלחן עלול לקרוס תחתיו מעודף משקל. אבל מיטשל מפליאה להעניק לנו גם וגם. גם לחנים מרהיבים וגם מילים עתירות באנושיות, בהתבוננות, בשאלות, בהומור, בתשוקה, בחקר אינסופי.
נצח זך
בשנים שלפני יציאת "בלו", הביטלס והוולווט אנדרגראונד, הביץ' בויז והדורז, ג'ימי הנדריקס ואחרים נתפסו כיוצרים מהפכנים וכמחריבי ומרחיבי גבולות שלקחו את המוזיקה הפופולרית למקומות חדשים. מיטשל של "בלו" אולי לא הציעה חדשנות צורנית או אסתטית, אבל היא לקחה את הבסיס, את המצע עצמו של מילים ומנגינות והגשות כלית וקולית, אל מה שעדיין ניצב בקצה יכולות הכתיבה וההגשה המוכרות לנו בפופ.
לטעמי, "בלו" נותר בין ארבעת "אלבומי הוידויים" הטובים ביותר בפופ, לצד "פלסטיק אונו בנד" של ג'ון לנון, "Blood on the Tracks" של בוב דילן ו-"In Utero" של נירוונה. "בלו" נחשב יצירת מופת מיד עם צאתו, אבל מיטשל בחרה להתרחק ממנו, ומעולם לא שבה לאינטימיות אוטוביוגרפית שכזו. לטעמי היא התקרבה לשיאי ההגשה והביצוע מ"בלו" רק באלבום שונה מאוד ממנו, אבל לא פחות מפעים מוזיקלית, "מינגוס" מ-1980.
בפזמון של אחד מחשבונות נפש האהבה הכי יפים בפופ, "A Case of You", מיטשל
פונה כך לאהובה לשעבר:"אתה בדמי כמו יין קדוש, וטעמך כה מר וכה מתוק/הייתי יכולה לשתות ארגז שלם ממך ועדיין להישאר עומדת על רגליי". האהבה המסוימת ההיא נגמרה לפני השיר התחיל, אבל נדמה שכמעט ארבעים שנה אחרי שיצא, ל"בלו" יש קדושה משלו. ולו היה ניתן, היא היתה מסוגלת לזרום בדם גם לפרק זמן ארוך יותר ממחזור חיים שלם של אדם. ככה נשמע אלבום של נצח זך.
