רוצים להישאר? תישארו

הנחת העבודה של המתנחלים היא שבכוחה של ההתנחלות למנוע חלוקה. תומכי החלוקה - בין שתהיה חד-צדדית ובין שתהיה בהסכם - אכן מודאגים בעיקר משאלת הפינוי.

אבל הדאגה הזאת היא דאגת חינם. בעיית התנחלות היא פתירה, מפני שאין צורך בפינוי שלם או כפוי בנוסח עזה.

מדיניות מעשית בנושא הזה צריכה לפעול בשלושה שלבים.

השלב הראשון דווקא הולך בעקבות עזה. עוד חוק פינוי-פיצוי. זה הדבר המובן מאליו. השלב השני מובן מאליו פחות: צריך לבטל בהדרגה את מה שנקרא לעתים "צווי הזיקה" - אותם טלאים חוקיים המסדירים את מעמד תושבי השטחים.

זכויות פוליטיות, סוציאליות וגם רבים מהשירותים המסחריים בישראל תלויים לא באזרחות אלא בתושבות. לא מספיק להיות אזרח בשביל להצביע, צריך גם לגור בארץ. ביטוח לאומי לא מגיע למי שלא יושב כאן. חברות גדולות - בזק, מקורות, חברת החשמל, חברות הביטוח, קופות החולים, הבנקים ועוד ועוד - מספקים שירותים רק לתושבים.

מאחר שהמתנחלים גרים בשטח שבאופן פורמלי אינו ישראל, ומעמדו המשפטי הוא כיבוש צבאי, נוצר סבך שלם של צווים וחוקים המעניקים למתנחלים מעמד חוקי של תושבים (ובראשם "הצו בדבר ניהול מועצות מקומיות‭,"‬ ששירותים רבים נשענים עליו‭.(‬ ביטול הצווים האלה יעביר את השירותים לידי הריבון הפורמלי בשטח, שהוא צה"ל.

ביטול הצווים האלה כשלעצמו אינו רעיון חדש. כאשר עמדה ההתנתקות לצאת לפועל, שקלו שרון ויועציו את האפשרות שהמתנחלים יתנגדו לפינוי. במקרה כזה, חשבו אחדים, צריך לבטל את צווי הזיקה במועד המתוכנן, מועד הנסיגה. צעד כזה ישמוט את התשתית האזרחית של ההתנחלויות, ויכריח את המתנחלים לחזור.

אבל ביטול הצווים כשלב ביניים לפני נסיגה משמעותו אחרת. במקרה כזה יש להעביר את השירותים לידי הצבא - שיספק זמנית תחבורה במקום אגד, מרפאות צבאיות במקום קופות חולים, חשמל, שירותי טלקומוניקציה ועוד.

זה לא יהיה נעים, אבל זה כן יכול להיות הוגן אם ישראל אכן מתכוונת לצאת מהשטחים, ובפרט אם היא תשלים את המהלך בצעד שלישי: מתן אפשרות למתנחלים שמעדיפים את הארץ על המדינה, את מקום מושבם על פני אזרחותם, להישאר תחת שלטון פלסטיני.

אפשרות כזאת הופכת את ביטול צווי הזיקה לשלב ביניים בין אזרחות ישראלית לפלסטינית, שלב שייתן למתנחלים מושג על החיים בלי הנוחות שמספקת תושבות ישראלית. יש להניח שהרוב לא ירצו לחיות בתנאים כאלה, ומעטים עוד יותר ירצו לחיות תחת שלטון פלסטיני.

בצדק. כולנו מקווים שפלסטין שתקום תהיה דמוקרטיה ליברלית המגינה על זכויות מיעוטים, אבל הניסיון במזרח התיכון בכלל ובעזה בפרט מלמד שאין לבנות על אפשרות כזאת. המדינה צריכה לכן להמליץ למתנחלים שיתעקשו להישאר בביתם שלא לעשות כן. אבל, בשום פנים אין לכפות עליהם את האפשרות הזאת.

מה שאפשר לעשות הוא מה שעשתה ישראל תמיד: לשמור לעצמה את הזכות להתערב במקרה של סכנה לקהילה יהודית בפלסטין, ובמקרה הצורך אף להיכנס לתוך השטח הפלסטיני כדי לפנות אותם. כבר פינינו קהילות רבות שהיו נתונות בסכנה, ונוסיף לעשות כן.

המשמעות של הצעדים האלה היא שנפסיק להיות בני ערובה של המתנחלים. הם רוצים להיות שם? שיבושם להם. אבל הם לא יכולים לקשור את כולנו לכיבוש לנצח.

• המאמר פורסם ב"ידיעות אחרונות"