ממשיך באוז

לאחר ההצלחה המרשימה של אלבומו "מזמורי נבוכים" שכלל שירים כמו "אלוהיי" ו"געגועיי לגעגועים" שחרכו את הפלייליסטים למיניהם, ולאחר שנה מאסיבית של הופעות בארץ ובחו"ל, שליוו את האלבום ההוא, הגיע אמש (יום א') קובי אוז ל"זאפה" בתל אביב כדי להשיק מזמורים חדשים לקראת אלבום נוסף שבדרך, שייקרא "מזמורים נוספים".

ערן צור עושה כבוד

כיאה למעמד חגיגי, הלך אוז על הגירסה הבימתית המורחבת וצירף אליו לבמה, מעבר לג'וני קורן, רועי צעדי ואדם מדר המצוינים, גם את איתן גדרון ("תמוז") על הבס, ואורן ג'ורנו בתופים כדי לתת נופך יותר קצבי למעטפת החדשה של המזמורים שאותם הציג. בהמשך הערב, כשאוז פנה גם לעבר הטיפקסאי שלו, הגיע גם ערן צור לחלוק כבוד לפרויקט, וביחד הם נתנו ביצוע "ערן צורי" מופלא לרבי ג'ו כפרה, ביצוע שהזכיר לכולם שמעבר ל"אוי אוי אוי" הזכור מהשיר, יש כאן גם מחאה חשובה.

אוז היה נטוע רוב הזמן על הכיסא שמלווה אותו לטענתו כל הסיבוב, אך נדמה שגם בחייו האישיים, וגם על הבמה, התנועתיות בין המחיצות היא זו שמניעה את גלגלי היצירה שלו קדימה (אפרופו לבני...).

על הנוכחות הבימתית של אוז אין הרבה מה לחדש, שכעת מתווספת לשיטוט בין הרב קרליבך לבין הכמיהה והגעגועים לאבא רוחני, לאבא משפחתי. בין געגועים למנהיגות ספרדיות מתונה שחסרה פה כל כך, לבין הקריצה השובבית וחוש ההומור של אוז. כל אלו מייצרים תמהיל שמייצר את ההצלחה הגדולה של הפרויקט הזה גם על הבמה.

אז מי זה, או בעצם מה זה קובי אוז בעצם? טיפקס של נייר עיתון?

הדתי של הפיוטים או חילוני של "תפילת החילוני"? או אולי ארץ ישראל הישנה? אין ספור אופציות לשאלות יכולות לצוץ מבעד לשירים ולמזמורים אותם בוחר קובי להביא בפני הקהל.

התשובה אולי מעניינת ומסקרנת אותנו הציבור הרחב אך לטעמי דווקא הבילבול הזה וחוסר היכולת לשים את האצבע על הנקודה, כמו שאנחנו כל כך אוהבים לעשות, יוצר מצב בו השירים של קובי יכולים להכות בנו (ברכות) במקומות שהכי פחות צפויים לנו. לפי החומרים שאוז נתן אתמול בערב צפו למכות כאלו גם באלבום הבא.

והערת שוליים: כחלק ממחלה קשה שלוקה בה תעשיית המוזיקה הישראלית, גם המופע המצויין אתמול התחיל רק ב-22:30  והסתיים סמוך לשעה אחת בלילה. לא מעט סיבות יש לתופעה הזו - הרצון של המקום המארח לרווחים ממזון ושתייה שהקהל קונה בזמן ההמתנה, תרבות האיחורים הישראלית ועוד. התוצאה הסופית היא שלא מעט אנשים, שיכולים להיות קהל פוטנציאלי למוזיקה הישראלית, נאלצים להשאר בבית ולוותר על התענוג של לחזור הביתה באחת וחצי בלילה בזמן שאתה קם בשש-שבע בבוקר למחרת כדי ללכת לעבודה/ להסיע ילדים לבית ספר וכו'. אם רוצים שהמוזיקה החיה תהיה נחלת קהל יעד מצומצם מאוד - הרי שאנחנו הולכים בדרך הנכונה. חבל.