תנאי מוקדם? לא בחצר שלי
הקובלנה הישראלית בדבר "הצגת תנאי מוקדם" דומה בעיני הפלסטינים לשכן אלים שפרץ לחצרם ומסכים לפנות חלק ממנה בתנאי שעל גודלו יתנהל מו"מ, ובינתיים הוא בונה אגף נוסף
ואלה המוטיבים העיקריים בנרטיב הממלכתי: "בכל אשמים האמריקאים, הם העלו את הפלסטינים על עץ גבוה וכעת מתקשים להורידם," "בעבר לא התנו הפלסטינים את קיום המשא ומתן איתנו בהפסקת הבנייה, אז למה הם מתעקשים לפתע," "אנחנו באים למשא ומתן ללא תנאי, ואילו הם מציבים תנאי מוקדם," "אבו מאזן מחכה לסיום בחירות האמצע בארה"ב, שאז יהיו ידי הנשיא חופשית ללחוץ על ישראל," "אבו מאזן מעדיף להכריז על מדינה פלסטינית בגבולות '67 ולזכות בתמיכת האו"ם. בסיוע הכרתן של האומות, יוכל לנהל משא ומתן מעמדה משופרת."
בכל המשפטים האלה טמונה ההנחה שסירובה של הרשות הפלסטינית לפתוח במשא ומתן עם ישראל כל עוד נמשכת הבנייה בשטחים הכבושים הוא תכסיס סחטני שאינו נובע מעיקרון או מתעצומות של רגש עממי.
כיוון שכך, אפשר למצוא נוסחה נפתלת שתרצה את הפלסטינים, בלי להכעיס יתר על המידה את המתנחלים ואת הפוליטיקאים התומכים בעמדותיהם. אולי נבנה רק בירושלים וב"גושי ההתיישבות", ואולי לא נשוב להקפיא אבל בה בשעה נקרוץ לפלסטינים ונסביר להם שבפועל לא יינתנו רישיונות בנייה.
אני מציג הנחה: פיהם וליבם של הפלסטינים שווים. בקרב ההמונים ומנהיגיהם הבשילה ההכרה שאין כל טעם בניהול שיחות במצב האבסורדי, שבו הם מנועים מלהתנגד להשתרשות היהודים בכברת האדמה שנועדה למדינתם ולבירתם.
הקובלנה הישראלית בדבר "הצגת תנאי מוקדם" דומה בעיניהם לדבריו של שכן אלים, הפורץ לחצרם ומסכים לפנות חלק ממנה בתנאי שעל גודלו של החלק הזה יתנהל משא ומתן בזמן שהוא בונה על מדשאתם אגף נוסף לביתו. אין צורך להסביר שהמתנחלים רואים את "החצר" המטפורית הזאת מבעד לעדשת הצד האחר במשקפת: זו חצרנו ואנו הנדרשים לפנות חלק ממנה, השייך לנו.
הישראלים, תהיה אשר תהיה דעתם על משמעות טובתה של ארצם, אינם רשאים להתכחש להכרתו של היריב. באמצם לרגעים את נקודת מבטו, יגלו כי בעוד שפיהם של הקברניטים הישראלים ממלמל הכרה בזכותם של הפלסטינים להקים מדינה בחלק ממולדתם - כחמישית משטחה של ארץ ישראל המערבית בקיזוז אחוזים אחדים - מקעקעות ידיהם את הסיכוי לכך.
הם נאנסים על ידי גורמים פוליטיים הפועלים באגפם הימני, משותקים בגלל חינוכם בבית אבותיהם, או חוששים באמת ובתמים מפני הסכנות הנשקפות לנו ממדינה פלסטינית.
התהליך כפול המסלולים סומן כבר בוועידת מדריד בשנת 1991. בכתב הזימון, שכונה "הבנות וכוונות של ארה"ב," נאמר כי תכלית השיחות היא לסיים את הכיבוש וכי הצדדים נדרשים להימנע מכל מעשה העלול לסכן את תוצאתן הסופית.
השיחות דשדשו, ובמהלך העשור הבא, עד שנת ,2000 שאז כינס הנשיא קלינטון את ועידת קמפ דיוויד, ראו הפלסטינים כי לא פחות מ200- אלף מתנחלים הכפילו את מספר הישראלים היושבים בשטחים הכבושים.
נוסף על כך, הופקעו שטחים נרחבים והטריטוריה היעודה למדינה הפלסטינית נחרשה במאות קילומטרים של כבישים ראשיים ודרכים עוקפות. יותר מאוחר הוקמה גדר ההפרדה, שגזלה מהפלסטינים עוד מאות קמ"ר.
אף אם יגלו הצדדים רצון טוב, יימשך המשא ומתן על גבולות הקבע שנים אחדות. המנהיגים הפלסטינים מכירים היטב את יחסי הכוחות הפוליטיים בישראל והם מוכרחים להניח שהבנייה, ועימה הכרסום בשטח מדינתם, יימשכו עד קצה גבול יכולת התמרון של הצד הישראלי.
הם יהיו טיפשים גמורים אם יתעלמו מניסיונם ההיסטורי וייכנסו למשא ומתן תוך ויתור על מה שאנו מכנים "התנאי המוקדם".
- המאמר התפרסם ב"ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
